בזמן האחרון קיבלתי כמה מחמאות.
חלקן באופן ישיר,
חלקן באופן שונה.
היו כאלה שבאו אלי והחמיאו על משהו.
והיו כאלה שהביעו את המחמאה בתוך מין "רצון" שלהם.
למה אני מתכוונת?
"הלוואי והיה לי אומץ כמו שיש לך"
"הלוואי והיה לי את הביטחון העצמי שיש לך"
"הלוואי והיה לי כישרון כמו שלך"
כן,
אני לא אכחיש,
היה נחמד לשמוע דברים כאלה.
אבל,
מצד שני,
אתם מבססים את המחמאות שלכם על..
איך אני אגיד את זה..
על שקר.
טוב,
לא בדיוק,
אבל,
אני לא באמת אמיצה.
אין לי באמת ביטחון עצמי כזה.
והכישרון שלי זה כלום בהשוואה לאנשים אחרים.
אבל,
אתם לא יודעים את זה.
למה?
אז ככה,
ה"אומץ" שלי, כמו שאתם קוראים לו, הוא העמדת פנים.
לא.
לא העמדת פנים בפני האנשים שמסתכלים.
העמדת פנים שלי בפני עצמי.
ת'אמת?
אני לא אמיצה.
אני לא מסוגלת לעשות דברים מסויימים.
אין לי אומץ ללכת ולעמוד מול מישהו ולהגיד לו כל מה שאני חושבת עליו.
אבל מאחורי המסך,
יש לי.
ואני לא יכולה לשלוט בזה.
ואני לא יכולה להחליט שעכשיו,
אני מעבירה את כל האומץ הזה לחיים האמיתיים.
אני לא יכולה.
אני מעמידה פנים.
מי שאני במחשב זאת מי שקשה לי להיות במציאות.
ואותו הדבר בקשר לביטחון העצמי.
במחשב אני יכולה לעשות הכל.
במציאות,
אני בקושי מסוגלת לעלות לבמה בקונצרט מול 15 אנשים.
אני רועדת,
אני טועה בתווים,
אני מרגישה שנכשלתי.
אבל במחשב,
אני יכולה לעשות הכל.
והכישרון שלי?
זה כלום.
תסתכלו על סופרים מקצועיים.
הם מרוויחים כסף על מה שהם כותבים.
אני בקושי מקבלת תגובות מכל אלה שקוראים -,-
אני יודעת שיש לי משהו שקרוב לכישרון.
ואני יודעת שאני כותבת יפה פעמים (אני דואגת להוסיף את ה'לפעמים' כל פעם שאומרים לי את זה כי זאת האמת.)
ואחד החלומות שלי זה באמת לכתוב ספר עד שאני מסיימת את התיכון.
אבל איפשהו בפנים,
אני עדיין הילדה הקטנה מלפני 3 שנים.
חסרת הביטחון.
חסרת האומץ.
חסרת הכישרון (אתם לא רוצים לדעת איך כתבתי אז O_O)
שאין לה כלום משל עצמה.
אבל,
לא השגתי את כל הדברים האלה שאתם כל כך בטוחים שיש לי סתם.
אני פשוט מצאתי את הדרך שלי.
ד"א,
אחת המחמאות הכי טובות שקיבלתי הייתה
"את חופרת יפה"
כאילו,
אני חופרת יפה?
זה אמור להיות סימן טוב.
נכון?
כי אני חופרת הרבה.
והנני תמיד, קוראי היקרים,
שלכם בנאמנות רבה,
SherLockGirl :D
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.