אף פעם לא אמרתי את זה.
אבל זאת האמת.
זה מה שאני חושבת, יותר נכון חשבתי באותו רגע, זה מה שאני מרגישה.
אחר כך הוא התחיל לחשוד בכל מיני דברים.
"בוא אני אסביר לך בדיוק מה עומד מאחורי הסטטוס ההוא.
עם השיר של טיילור.
היו לי זמנים רעים.
רעים מאוד למען האמת.
זמנים שבהם הייתי הבנאדם הכי מגעיל וחסר התחשבות שיש.
זמנים שבהם ביליתי כל היום במחשב מתוך רצון להתחמק מהמציאות.
ואז הגיעו זמנים טובים.
כמו עכשיו.
אם אפשר לקרוא לזה ככה.
זמנים שבהם טוב לי בכללי.
הולך לי טוב בלימודים.
שעות המחשב קטנות ומפנות מקום ללמידה שעוזרת לי.
והכל טוב.
נכון?
אז זהו שלא.
האנשים שאני הכי צריכה שיהיו שם בשבילי,
יגידו מילה טובה,
יחייכו,
יעזרו,
האנשים האלה נעלמו.
האנשים האלה היו פעם החברות שלי.
האנשים האלה היום מסתכלים עלי במבט של 'את יודעת, זה שקיבלת ציון יותר גבוה מאיתנו לא אומר שאת יותר חכמה' כל הזמן.
האנשים האלה מתעלמים ממני.
אדישים אלי.
האנשים האלה הלכו ברגע שהכי הייתי צריכה אותם.
הם חושבים שאני מתעלמת מהם בכוונה.
שאני פוגעת בהם בכוונה.
שאני עושה הכל בכוונה.
הם חושבים שאני מגעילה.
הם חושבים שאני לא מתייחסת אליהם, כשזה בדיוק ההפך.
הם נעלמו ברגע שהכי הייתי צריכה אותם.
אז מה עשיתי?
פשוט המשכתי את מה שהם התחילו.
הלכתי למקומות שעוזרים לי לשכוח מזה.
לטלוויזיה.
למחשב.
שוב,
כמו אז.
וזה מכאיב.
[הורדתי חלקים. הרבה מידע אישי. רק שתבינו שכל מה שהיה כתוב פה היה נורא ארוך.]
אז עכשיו,
בוא נגיע למטרה של הנאום הזה.
מה עומד מאחורי הציטוט מהשיר?
אני בת 15.
ואנשים אמרו לי שהם אוהבים אותי.
ופשוט לא האמנתי להם.
אנשים שהיום אני מחשיבה אותם בתור החברים הכי טובים שלי.
למרות שפגשתי אותם רק פעם אחת.
או אפילו פחות.
ולא ליותר מכמה שעות."
"אני בנאדם ששותק.
אני בנאדם שלא מוציא מילה מהפה.
עד שנותנים לו את הבמה.
כששואלים אותי לדעתי, אני יכולה להמם אנשים.
אני יכולה לגרום לאנשים להישאר בפה פתוח.
כי אנשים מכירים את '[השם שלי] השקטה' '[השם שלי] שלא עושה כלום' '[השם שלי] האדישה'.
אף אחד לא מכיר אותי,
את הילדה שכותבת מהלב ואנשים מעריכים אותה על זה.
את הילדה שכשנותנים לה לדבר, היא תדבר.
אבל בבית ספר,
בבית,
בחוגים,
בהכל,
בחיים האמיתיים,
אין לי הרבה הזדמנויות להביע דעה.
אני מאלה שעומדים בצד ומסתכלים.
לא מתערבים.
לא מתווכחים.
וההזדמנויות שיש לי לדבר הן נורא מעטות.
בגלל זה אני המון זמן במחשב.
אני מדברת עם אנשים.
אני אומרת להם את דעתי.
בגלל זה כל מה שאני כותבת יוצא בתור נאום.
או משהו ממש ארוך.
כי זה שמור בפנים המון זמן.
אני משחררת הכל.
עוברת בין מליון ואחת נושאים.
אתה הבנאדם היחיד שלא אכפת לו שאני חופרת לו.
בין הבני אדם היחידים שמוכנים להקשיב לדעה שלי,
בלי לשפוט.
בלי לכעוס,
בלי רגשות.
להקשיב.
להבין.
אין הרבה אנשים כאלה.
והסיבה שאני חופרת לך כל כך הרבה בימים האחרונים זה כי הכל שמור בפנים.
ואני צריכה להוציא את זה איפשהו.
אני ממש מעריכה את זה שאתה מקשיב לי.
כאילו,
קורא את מה שאני כותבת.
אתה לא מבין איזה הרגשת שחרור זה נותן אחרי כל כך הרבה זמן שאני פשוט לא יכולה לדבר.
למה אני לא יכולה?
יש דברים שאני לא מספרת להורים שלי, כי הם ההורים שלי והם ישאלו שאלות ואני אתחיל לבכות. זה קורה ככה כל הזמן.
יש דברים שאני לא מספרת לחברות שלי כי, אם נודה באמת הן לא באמת מבינות אותי.
ויש דברים שאני לא יכולה לספר לאף אחד.
ואז זה פשוט נשאר בפנים."
ועכשיו אני פשוט אפסיק לכתוב הקדמות ואכתוב עוד ציטוטים מדברים שאמרתי.
"לפעמים אני מתגעגעת לרגעים שהייתי "אף אחת" בעיני אנשים מסויימים.
עכשיו יש לי יותר מדי דברים שעברתי איתם.
אני כבר לא "אף אחת" אצל חלק אני "הכל" ואצל חלק אני "כלום" ואני שונאת להיות במצב הזה."
אחרי זה הוא כתב "ואו . כלכך. מה עשולך ? O:"
ועניתי את האמת הפשוטה ביותר.
האמת הפוגעת ביותר.
"יותר מדי דברים שהייתי מעדיפה לשכוח.
יותר מדי דברים שהשאירו לי צלקות יותר קשות מצלקות של אנשים שחותכים את עצמם.
יותר מדי דברים שגרמו לי להבין לאיזה רמה נמוכה אנשים יכולים לרדת, אחרי שראיתי כאילו כמה הם טובים.
יותר מדי דברים."
"אחרי שכל זה קרה, הייתי בדיכאון.
ורק לפני יום או יומיים הצלחתי לחזור לעצמי.
לחזור לצחוק ולחייך כמו פעם.
אבל אני לא אשכח את זה.
בעיקר לא עם הזיכרון שלי -,-
לפעמים, הייתי רוצה פשוט למחוק רגעים שקרו.
או לפחות לגרום לאנשים להבין את מה שאני אומר בדרך הנכונה. ולא בדרך שהם רוצים להבין.
זה כאילו מצטברת בהם שנאה והם מחליטים להוציא את זה עליך.
זה כאילו הם עוברים אחד אחד ברשימת האנשים שהם מכירים ופשוט מסמנים אותך ועושים הכל כדי לפגוע בך.
גם אם זה לא נראה ככה בהתחלה.
גם אם זה לא נראה ככה בסוף,
זה בגדול מה שהם עושים.
ואז, הם מכחישים הכל.
חוזרים להיות האנשים הטובים שהם.
ושוכחים.
אבל אתה בחיים לא שוכח."
"כי ששונאים אותך, אתה כל כך מאושר." אני חושבת שפה, כבר נשברתי והתחלתי לבכות.
ופה התחלתי לדבר על הדבר שגרם לי להישבר בפעם הראשונה בחיים שלי.
הדבר שבגללו נכנסתי לדיכאון.
הדבר שבגללו, יותר נכון בזכותו, אני מי שאני היום.
"זה לא כאב לי בכלל אז.
רק אחרי זה,
שכולם הפנו את האשמה אלי,
אחרי שהם שמעו רק את הסיפור של הצד השני,
וכולם התחילו לשנוא אותי,
ולשאול למה אני עושה את זה,
ולמה אני כזאת מגעילה,
ואם אני לא יודעת שפגעתי באותו בנאדם..
רק אז,
כאב לי.
כי הבנתי,
שאנשים לא מסתכלים על כל התמונה.
מה שהם שומעים קודם הוא האמת.
אבל,
אף אחד לא אוהב לשמוע את הצד השני.
כי הם יודעים,
שבטח הוא יראה צודק יותר.
אבל הם כבר שמעו את הצד הראשון.
הם כבר דאגו לראשון וירדו על השני.
אין להם איך לתקן את זה.
הם פשוט ממשיכים איך שהם התחילו.
הם פשוט,
עוצמים עיניים ומתעלמים מהכל.
הם לא קשורים.
זה לא הריב שלהם.
אותם לא שונאים.
הם לא אשמים.
וככה,
אתה נפגע.
כי כולם בעד הצד השני.
ויש לך רק 3 אנשים בצד שלך.
מול 50 בצד השני.
ואתה מפסיד.
ואתה נפגע.
ואתה בסוף סובל."
כל המקרה הזה היה בעצם שבניתי דמות לא אמיתית בפייסבוק.
ומשם הכל התחיל.
והכל נגמר.
"פשוט הבעתי את עצמי דרך המשתמש הזה יותר ממה שעשיתי דרך המשתמש שלי.
זה היה המקום שבו פרקתי רגשות.
זה היה הדבר שבשבילו הייתי נכנסת.
אבל, מתישהו התחילו כל הדברים עם א'.[זאת שרבתי איתה וזה.. נקרא לה א'.]
וכל פעם כשהיא פגעה בל' [הדמות שדרכה היא רבה איתי. נקרא לה ל'], אני נפגעתי מזה. לא באופן עקיף. באופן ישיר כאילו היא אמרה את המילים האלה לי.
אני זאת שנפגעתי.
אני זאת שנשארה עם הלב השבור.
לא משנה כמה פעמים אמרו לי שזאת רק דמות. אני לא צריכה לקחת דברים באופן אישי,
הכל אצלי היה אמיתי.
הבלבול, הכעס, השנאה והאהבה.
הכל היה אמיתי, אבל אנשים לא הבינו את זה.
אנשים חשבו שזה משחק.
אנשים חשבו שזה לא האמת.
אנשים לא מכירים אותי.
ומי שמכיר אותי לא יודע על כל ה"חיים" שאני מנהלת דרך פה.
אנשים חשבו שהכל משחק.
אנשים חשבו שהם מכירים אותי.
אנשים טעו.
אבל בסוף,
כל האשמה הופנתה אלי.
כי אני הייתי זאת שכביכול פגעה בא' ראשונה.
אבל אף אחד לא ידע שאני זאת שנפגעה ראשונה.
אני זאת שנפגעה מהכל.
אני זאת שלא המשיכה לחיות כרגיל אחרי כל דבר.
אני זאת שבכתה כי כולם האשימו אותה.
אני זאת שישבה מול המחשב וסיפרה לאנשים שהסכימו להקשיב את הצד שלה בכל העניין כי היא הייתה צריכה מישהו שידע.
אני זאת שפתאום הבינה שהיא בוכה ונפגעת מילדה קטנה ומסכנה שצריכה צומי.
אני זאת שלא עשתה שום דבר בשביל צומי או משהו.
עשיתי הכל כי זה היה אמיתי.
עשיתי הכל כי זאת אני.
עשיתי הכל כי זאת מי שאני ואני לא נותנת לאנשים לשנות אותי,
אבל אחרי הכל,
אחרי כל ההבטחות שלי לעצמי שאף אחד לא ישנה אותי, נתתי לילדה המסכנה הזאת להפוך אותי למי שהבטחתי לעצמי במשך שנים שאני לא אהיה.
בסוף אני זאת שנפגעה מכל הכיוונים.
אני זאת שסבלה במשך חודש.
אני זאת שהייתה בדיכאון.
אני זאת שהיה לה קשה אפילו לחייך חיוך מזוייף.
אני זאת שנדפקה בכל הסיפור הזה.
אבל אף אחד לא יודע,
כי כולם שכחו מזה.
אבל אני, אני לא.
כי אני זוכרת דברים.
אני זוכרת הכל.
לצערי.
ואני לא אשכח.
וזה החלק הרע בסיפור הזה.
כי כל השאר היה חסר משמעות.
אבל העובדה שאני לא אצליח לשכוח היא זאת שגורמת לזה לכאוב יותר."
"אני תמיד מהאופטימים מאלה שמעודדים את כולם. מאלה שצוחקים מהכל. מאלה ששמחים.
ושמתי לב, שמאז שהכרתי את ביג טיים ראש השתנתי. חלק לטובה וחלק לא.
אבל מה שכן, את התקופה הזאת אולי הייתי רוצה לשכוח, אבל לא הייתי רוצה למחוק. כי היא הפכה אותי למי שאני היום ואני מעדיפה את ה"אני" הזאת מאשר את הקודמת."
ואז הגיע מצב שכתבתי לו פשוט את הנאום של החיים שלי.
כתבתי הכל.
ואז הרגשתי הרבה יותר טוב.
ואז התחלנו לדבר על מה יקרה אם נמות וזה.
ואני כבר יכולה להרגיע אותכם, אין לי נטיות אובדניות.
אני אוהבת לחיות.
אני אולי חולמת יום אחד להחזיק אקדח ביד,
אבל כשהוא מכוון למטרה ולא לבנאדם.
אל היו לי כמה דברים שפשוט לא האמנתי שאני יכולה להגיד.
"everybody dies, but when you are dying everybody loves you." שני ציטוטים מהאוס.
"אם אתה תמות הכל יהיה טוב יותר.
אם אתה תמות אתה אהיה מאושר." שוב, אין לי נטיות אובדניות. ואני פשוט אמרתי דברים כי הם נכונים באיזשהו מובן. לא שניסיתי את זה.
"אני סובלת בגלל העובדה הפשוט שאני לא יכולה לתקן את עצמי.
אני סובלת כי עשיתי דברים לא נכונים ונפגעתי מזה יותר מדי.
אני סובלת כי אני הרוסה מבפנים.
אני סובלת כי מבחינת חצי מהעולם אני מתה.
אבל משום מה, אנשים לא אוהבים אותי פתאום בגלל שאני מתה.
אנשים ממשיכים להעמיד פנים שלא אכפת להם.
שכלום לא קורה.
הם מפנים את הגב ומתעלמים.
זה למה אני סובלת." טוב אז היה לי רגע שחשבתי על מה יקרה אם אני אמות. טוב? מותר לי. ושוב אין לי נטיות אובדניות. תירגעו!
"להישאר בחיים אומר לסבול.
למות אומר להיות מאושר.
כל החיים שלי הלכתי לפי מה שיעשה לאחרים טוב.
מה שבדרך כלל היה מה שגרם לי לסבול.
אף פעם לא עשיתי משהו שעשה אותי מאושרת.
אז למה לא לעשות את זה עכשיו?" ושוב, אין לי נטיות אובדניות. אני כותבת. אני נכנסת לדמות שאני כותבת דרכה. אין לי נטיות אובדניות!
"כבר איבדתי תקווה ליותר טוב.
איבדתי תקווה.
אף פעם עוד לא איבדתי תקווה.
ואני מאמינה שאם זה קרה,
זה כנראה הסוף."
"Life is pain!
I wake up every morning, I'm in pain!
I go to work, I'm in pain!
You know how many times I just want to give up?
How many times I thought of ending it?" אחרי זה, הגעתי למסקנה שהכותב של האוס, הוא אחד הגאונים שעוד חיים ומתהלכים על פני כדור הארץ.
לא סתם הדגשתי את המשפטים שאומרים שאין לי נטיות אובדניות אז אתם יכולים להירגע ושקצב הלב שלך יחזור למצב הנורמלי כי הכל אצלי בסדר.
אז לאבא היה יום הולדת אתמול.
אז מה עשיתי כדי לגרום לברכה שלו להיות נורא מקורית?
הלכתי וחישבתי כמה ימים הוא חי.
לא,
כי זאת גאונות לקחת מחשבון ולהכפיל את המספר שנים שהוא חוגג ב365.
ובלי קשר לזה,
אני סובלת כבר כמה ימים מכאבי גב שמונעים ממני את יכולת התזוזה הבסיסית שכוללת: לעמוד, ללכת, לשבת, לקום, לשכב, לנשום וכו'.
אז אני פשוט לוקחת משככי כאבים (שלא עוזרים.) וסובלת בשקט.
וזה לא שריר תפוס.
חבר של המשפחה (שהוא אממ.. משהו במד"א) אמר שזה יכול להיות מהצטננות.
אבל,
זה קרה גם בחופש הגדול.
ולפי מה שאני זוכרת,
לא הייתי מצוננת בחופש הגדול.
ועוד עדכונים חמים משטח האש של הלימודים:
97 באזרחות,
77 בביולוגיה (חצי מהכיתה נכשלה. אתם מוזמנים לרדת עליהם בשקט.)
64 במתמטיקה הכוונה היא שלא תראו את זה טוב.
ו..
זהו.
נשאר לחכות לתוצאות במבחן בלשון.
יש לי שני מבחנים בשבוע הבא (כאילו, זה שמתחיל עכשיו.) ועוד שניים בשבוע אחרי זה.
והיום השיר Like I Do של אשר חוגג שנה ובעוד 4 ימים לקליפ יהיה שנה D:
תוודאו שאתם מוסיפים עוד כמה צפיות.
טוב?
אז עד הפעם הבאה,
שכנראה תגיע ממש עוד כמה דקות כי ראיתי שיש נושא חם על ספרים ואין מצב שאני לא כותבת על זה משהו.
ואם כבר ספרים,
בספר "לא רציונלי אבל לא נורא" שקנינו לאבא במתנה הזכירו את האוס.
זה היה מרגש :').
SherLockGirl :D
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.