אני קוראת את הקטעים הישנים שלי.
ישנים..
לפני חודשיים.
או יותר..
אני קוראת אותם שוב,
ומגלה שהכתיבה שלי מרגשת.
זה נשמע יומרני מצידי,
אבל לא אכפת לי.
אני כותבת מדהים.
אני חושבת שהכתיבה שלי מבטאת את האני הפנימי שלי בצורה הכי טובה.
והפעם,
בפעם הראשונה,
כמה קטעים שכתבתי.
בלי הרבה הסברים.
פשוט קטעים.
שריגשו אותי בקריאה שנייה,
או שלישית.. או רביעית.. ואולי עשירית.
ואני מקווה שאצלכם זה יהיה בפעם הראשונה.
סיפור שנקרא “maybe you'll be fine”
" כשכל החיים שלך מתחילים לקרוס סביבך.. כל מה שאתה מחפש הוא
נקודת אור אחת קטנה שתוציא אותך מהשגרה. נקודות האור האלו הן לא מה שאתה מצפה מהן
להיות. הן לא שם תמיד. הן מגיעות לעיתים רחוקות, כשאתה מרגיש שאתה לא מסוגל יותר.
ואז אתה מרגיש מאושר, אתה מרגיש טוב, אבל אז האור כבה. והשמחה נעלמת ביחד איתו.
ואתה חוזר למצב רגיל. ריק. אתה חוזר לכלום. ואז אתה מבין שהחיים שלך הרוסים."
סיפור ללא שם שאף פעם אני לא אתן למישהו לקרוא אלא אם כן תהיה לי מוזה
מטורפת ואני ארצה להמשיך אותו..
""אה כן, תפסיק לקרוא לי לורן."
"אבל זה השם שלך" הוא אומר.
"אבל זאת לא מי שאני.""
סיפור ברומאנס של ביג טיים ראש
""קרלוס.. אני.." אני מתחיל להגיד.
"אתה כלום. אתה לא צריך אותי. למה אתה פה בכלל? כדי להצטער?
הסליחה שלך לא שווה כלום. לא אכפת לי ממך יותר." הוא אומר וסוגר את
הדלת."
סוף הסיפור הראשון שבאמת התחלתי וסיימתי בלי קיצורי דרך (כמו בסיפור
ההמשך שלו..) [נקרא you should forget about me]
" ממש לפני שנרדמתי
הטלפון צלצל וסימן שקיבלתי הודעה חדשה.
בהודעה היו כתובות 6
מילים.
אבל הם אמרו הרבה
יותר מזה.
בהודעה היה כתוב
'כנראה שאני באמת צריך לשכוח ממך'."
חלק מסיפור ההמשך של הסיפור שלמעלה [נקרא here I go]
"אני חשבתי שיהיו דברים שיצליחו לגרום לי לשכוח ממך. כמו שביקשת
ממני אז. אף פעם לא מצאתי את הדבר הזה שפשוט יגרום לי לשכוח אותך, כאילו שלא היית
קיימת. תמיד היית שם. בכל מקום שהייתי הולך אליו, כל דבר שהייתי רואה היה מזכיר לי
אותך איכשהו."
אותו סיפור.
" עוד יומיים אני אחזור להיות 'גל שיכולה לדאוג לעצמה' 'גל שלא
צריכה עזרה' 'גל שהכל מסתדר לה בחיים', כי זה מה שאנשים שמסתכלים מהצד רואים.
אבל באותה מידה אני אחזור להיות 'גל המבולבלת' 'גל שלא יודעת מה
לעשות' 'גל שנמצאת בתוך מעגל קסמים מרושע שלא משנה מה היא תעשה היא תמיד תפגע
במישהו'."
כנ"ל
"כן.. אני לא חושב שראיתי אותך אי פעם לוקחת סיכונים. כל הזמן
הזה פשוט נתת חיים לקחת אותך לאן שצריך בלי לנסות לשנות משהו. את נפרדת ממני כדי
להימנע מזה שאני אשבור לך את הלב. בלי אפילו לנסות לראות מה יקרה."
כנ"ל..
"למה אתה עושה את זה?" אני שואלת. "כי החיים שלי
הרוסים לגמרי." הוא אומר. "לא הם לא." אני אומרת. "בטח שכן.
החברים הכי טובים שלי מתחילים לשנוא אותי. אני לא נהנה יותר מהשירה והמשחק. אני
מרגיש לבד כל הזמן." ואז הוא מסתכל לי בעיניים "והדבר היחיד שאי פעם
אהבתי, ברח ממני." "אני מצטערת. טוב? עשיתי טעות." "ומתי הבנת
את זה?" הוא אומר בנימה עוקצנית. "מתי שאתה בדרך כלל מגלה שעשית טעות.
אחרי שזה קורה." "טוב.. את עשית טעות רצינית." "אני יודעת.
אני לא מכחישה את זה. אבל, זה שהחיים שלך לא טובים.. זאת לא סיבה ללכת ופשוט
להתאבד בקצב איטי." אני אומרת. "אני לפחות לא חותך את עצמי." הוא
אומר במבט מאשים. "לא חתכתי את עצמי" אני אומרת."
כנ"ל.. אני נורא מתחברת לסיפור הזה כי הוא נכתב אחרי התקופה הקשה
שלי. הוא נכתב בזמן שגיליתי מי אני באמת. הוא נכתב כדי לספר לעצמי על עצמי.
" היא באמת מדהימה. איך אני יודע? כי ברגע ההוא, ששמענו את הצרחה, הדבר הראשון שהיא
עשתה זה לרוץ. היא רצה למקום שבו אותו בנאדם
נרצח. היא חשבה שהיא תוכל לעזור כנראה. היא חשבה שהיא תצליח. היא ישר בדקה אם יש לו דופק. אם הוא חי. אם יש דרך להציל אותו. היא התלכלכה בדם. אבל נראה כאילו לא היה לה אכפת. כאילו העולם נעלם לרגע וזה הדבר היחיד שקיים. ואז, כשהיא מלמלה את המילים "הוא מת" זה נראה
כאילו היא הרגישה כאב בשביל אותו בנאדם. כאב לא מוסבר. היא הרי לא הכירה אותו. לא ידעה שהוא קיים עד לאותו רגע. היא לא פחדה מזה. מהגופה. או מהדם. דבר שהפתיע אותי. כי היא פחדה ממני. כשנפגשנו בפעם הראשונה אחרי הפרידה. היא פחדה. אבל כשהיא עומדת מול הדם, מול המוות, הכל נעלם. כל דבר שהיא אי פעם יכלה להרגיש נעלם ומפנה מקום
לרגשות הדאגה והרצון להציל שיש בה. אלה דברים שלא ידעתי שהיא יכולה לעשות.להעלים
את הפחד, לחסום את העולם. אבל עם המחשבות האלה עולה בי עוד מחשבה. אולי, אחרי כל מה ששכנעתי את עצמי, אולי אני עדיין
רוצה אותה לידי. אולי אני עדיין רוצה שהיא תהיה
זאת ששווה לי לקום בשבילה בבוקר. אולי אף פעם לא הפסקתי לאהוב
אותה. למרות שכבר הצלחתי לשכנע את עצמי
שזהו. שזה נגמר. שאני צריך להמשיך בחיים שלי. שאני צריך לשכוח ממנה. שאני צריך לחיות כמו שבנאדם כמוני אמור לחיות. אבל, אולי אחרי הכל, אני לא כמו בני אדם כמוני. אולי אני צריך אותה, את ה'אף אחת' הזאת, כמו שהיא
מגדירה את עצמה. אולי אני צריך אותה. אבל אני לא יודע מה היא חושבת עלי. אני לא יודע מה או מי ממלא לה את המחשבות. מי גורם לה לחייך. מי גורם לה להתרגש. מי גורם לה להרגיש שמחה כמו ילדה קטנה. אבל אני יודע, שהיא, היא זאת שגורמת לי להרגיש ככה היא
זאת שאני צריך. היא זאת שגורמת לי לחזור לאותה
תקופה, שבה הייתי הנער בן ה16 עם הפוני והחיוך המאוהב. אבל היא, היא חושבת בצורה שונה משלי. אני לא יכול לדעת מה עובר לה בראש. על מה היא חושבת. אני לא חושב שיש מישהו שיכול. אבל אני יודע, שבמקום לנסות להבין על מה היא חושבת, אני יכול פשוט לעשות משהו, שיגרום לה לחשוב כמוני."
אני יודעת שלכתוב את הפוסט הזה ריגש אותי מסיבות שונות לגמרי ממה
שהייתם חושבים לעצמכם.
אבל למה שיהיה לכם אכפת?
מקווה שנהניתם לקרוא..
אחד הדברים שהכי קשים לי זה לפרסם חומר מקורי שלי..
אני מפחדת מגניבות..
מי יודע איזה סכנות אורבות מסביבנו..
אבל אני מתחילה לעמוד מול הפחדים שלי.
אני באמת מקווה שנהניתם לקרוא, או שהתרגשתם או כל דבר..
להתראות ^~^
גל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.