.When you have lost hope, you have lost everything

"אני יכולה לשאול אותך שאלה?" שאלתי אחרי שכל האוכל נגמר.

"תשאלי." הוא אמר והמבט שלו לא זז לרגע משלי.

"מה הצבע של העיניים שלך?"

הוא צחק, והחיוך נשאר על פניו כמה שניות גם לאחר מכן.

"האמת?" הוא שאל ואני חיכיתי לתשובה, "אני לא יודע."

---

באותו היום הן היו אפורות.

היום הן היו כחולות.

מעולם לא נמשכתי לעיניים כחולות, הן היו יותר מדי אובררייטד מבחינתי, ואני נוטה לסלוד מדברים שאנשים מעריכים יותר מדי.

חיפשתי את החום הסטנדרטי הרגיל והלא מוערך בעליל.

ובאמת שעד לאותו רגע, לא התייחסתי אליו.

לאותו "קי" שלי.

ששונה לגמרי מהקי האמיתי, עם השיער השחור והמבט הרציני.

קי שלי הוא ההפך המוחלט.

יש לו שיער בהיר ועיניים כחולות, הוא כל הזמן שומע מוזיקה והוא יצחק על הכל. הוא חסר טאקט אבל באותה מידה תמיד יודע מה להגיד ומתי, הוא מצחיק וחכם אבל תמיד מעיר את ההערות הכי מטומטמות בעולם. הוא יכול לגרום לך להרגיש כל כך טוב עם עצמך לא משנה מי אתה וכמה זמן אתם מכירים ויש לו קסם אישי שיגרום לכל אחד להתאהב בו.

ואולי אחרי הכל, קי שלי לא שונה מקי של קאסיה.

כי שניהם מסתירים משהו באישיות שלהם שצריך זמן כדי לפצח.

ובשביל שניהם לא צריך להעמיד פנים.

ושניהם כל כך טובים. בהכל. בלהיות בני אדם.

ואני מקווה שיום אחד, קי שלי ישים לב אלי כמו שקי של קאסיה שם לב אליה.

ואני מקווה שהצחוקים יהפכו לאישיים יותר, ושהמשחקים עם המנעול של הארון לא יסתיימו בזה שהוא הולך ואני נשארת בלי שהספקתי לגנוב עוד מבט אחרון בעיניים המהפנטות שלו.

וקי שלי הוא חמוד ומקסים והחברות שלי שונאות אותו.

וקי של קאסיה הוא כל מה שאי פעם רציתי.

ואולי אותה שאלה של "מה צבע העיניים שלך" תהפוך ליותר מסתם שאלה.

ואולי יש תקווה למשהו כל כך מופרך.