גל הקטנה, לא באמת הייתה חשובה למישהו.
היו לה שתי חברות, אולי שלוש.
כל החיים שלה היו סביב אותן החברות וזהו.
אלה היו מוקד העניין שלה, והבסיס לחוויות כל הילדות.
אבל גל גדלה,
גל הגיעה לכיתה ז בה היא הופרדה באכזריות מכל החברות שלה.
כיתה חדשה, אנשים חדשים.
לגל לא היו חברים.
נכון, היא הכירה אנשים והיא לא הייתה לגמרי לבד,
אבל כל החברות של גל היו בכיתה אחרת, והיא מצאה את עצמה בודדה בקהל של אנשים.
אז היא עשתה משהו שהיא לא חשבה שאי פעם תעשה, כי מעולם לא חשה צורך בכך.
גל התחילה למצוא חברות חדשות.
היום גל כבר לא קטנה.
היא עוד רגע כבר לא ילדה יותר על פי החוק.
וגל חשובה.
אני חשובה.
יש אנשים, שלא חייבים לדאוג לי.
לא חייבים לחשוב עלי.
לא חייבים לי כלום.
ועדיין, הם נותנים לי תשומת לב והכרה, דברים שבמשך כל החיים לא הרגשתי צורך בהם עקב החוסר שבו חייתי.
תמיד הייתי האקסטרה, הנוספת.
אף פעם לא הייתי במרכז.
ולא רציתי את זה,
לא רציתי את כל תשומת הלב והעיניים הבוחנות עלי.
אבל היום,
היום אני לא צריכה לחפש את תשומת הלב.
אני לא צריכה להשתיק את כולם כדי שיקשיבו לי.
כי כשאני מדברת, אנשים מקשיבים.
בין אם אלו שטויות או דברים חכמים.
אנשים מקשיבים לי בלי שאני אתחנן.
ואתמול קיבלתי הודעה שגרמה לי להרגיש טוב עם עצמי.
"גל היית ממש חסרה........ אבל ממש..."
מפגש סיום של פרוייקט שלקחתי בו חלק השנה,
והמדריכה, מורה מבית הספר שלא מלמדת אותי שום דבר ורק הייתה מלווה שלנו בפרוייקט, שלחה לי את ההודעה הזאת כשהמפגש הסתיים.
הסיפור הוא שהייתי חייבת להחליף עובדת בעבודה,
משמרת לא מתוכננת שנפלה בדיוק על מפגש הסיום.
לא היה לי ממש אכפת,
כי אחרי מה שהוא (נקרא לו ס' אוקיי?) עשה, אחרי שבירת כל האמון שהיה לי בו,
לא ממש רציתי לראות אותו.
והוא עוד התקשר, כנראה כדי לשאול אם אני באה.
אבל בכל מקרה,
אולי לא היה לי אכפת, אבל בסופו של דבר הפרוייקט הזה היה חלק בשנתיים הכי משמעותיות בחיים שלי עד היום,
הפרוייקט הזה הטיס אותי לניו יורק פעמיים,
בזכותו בניתי עוד חלק בתוכי,
ורציתי ללכת.
אבל ברגע שנוצרה הזדמנות לא ללכת, ניצלתי אותה.
אז אחרי ההודעה של המדריכה, שהייתי חסרה, שלחתי לה למה לא באתי, אני לא אסתיר משהו שאין לי סיבה להסתיר.
ושאלתי אם היה משהו חשוב, חוץ מפרזנטציה שאנחנו מציגים בשבוע הבא.
והיא כתבה "רציתי שייצא לנו להיפרד כמו שצריך"
ואז הוסיפה "מקווה לראות אותך לפני סיום הלימודים. רק רציתי לציין שהיית חסרה."
וכן, נכון שהתפקיד שלי בפרוייקט היה מאוד משמעותי,
ונכון שהיא הייתה איתנו בניו יורק השנה והיו לנו המון קטעים ביחד,
אבל היא מורה בסופו של דבר, והיא לא חייבת לאהוב את התלמידים שלה בין אם היא מלמדת אותם או לא,
והעובדה שהיה לה אכפת שלא באתי והיא רק רצתה להגיד לי את זה חיממה לי את הלב.
בכל מקרה,
אני חושבת שאם גל הקטנה הייתה יודעת איך תהיה גל הגדולה, היא הייתה מרגישה קצת יותר טוב.
היא הייתה קצת פחות ביקורתית, כלפי עצמה וכלפי החברה.
גל הקטנה אולי הייתה שמחה יותר ממה שהיא הייתה.
כי הידיעה שבגיל 17 וקצת,
יהיו לה חברות שהעובדה שהן נפגשו מספר פעמים שאפשר לספור על יד אחת לא משפיע על העובדה שהן קרובות אליה יותר מכל חברה אחרת,
ה"חברה הכי טובה" שלה כבר לא תהיה החברה הכי טובה שלה, כמו שהיא תמיד רצתה,
יהיה לה כסף, כדי לקנות את כל הספרים שהיא חולמת עליהם,
ויהיה לה זמן לקרוא אותם,
תהיה לה תעודת בגרות טובה,
וציונים טובים במתמטיקה,
היא תלמד את הדברים שהיא תמיד אהבה,
ואנשים יאהבו אותה רק בזכות מי שהיא.
הידיעה הזאת הייתה עושה אותה מאושרת.
הדבר היחיד שגל הקטנה לא הייתה מקבלת, בזמן שלגל הגדולה אין הרבה ברירה,
זו העובדה שכל מה שגל הקטנה רצתה בחיים, היה אהבה.
אהבה רומנטית שנמשכת לנצח.
כי מאז שגל זוכרת את עצמה כל מה שהיא עושה הוא לדמיין סיפורים בראש בהם אהבה זה הכל.
גם גל הגדולה עושה את זה,
אבל לגל הגדולה זה כבר לא הדבר הכי חשוב.
גל הקטנה הייתה בטוחה שברגע שיהיה לה חבר, וברגע שמישהו יאהב אותה, היא תהיה מאושרת.
אבל גל הגדולה יודעת שאהבה מהסוג הזה היא לא היחידה שמביאה אושר.
האהבה שגל תמיד הייתה צריכה היא אהבה עדינה ושקטה,
אהבה שמבוססת על הערכה וכבוד.
אהבה שלא רואים הרבה, רק באירועים מיוחדים.
אהבה שמסתכמת במשפט "אל תמותי טוב?"
או "אני צריכה את החיבוק שלך"
אהבה שבאה מאנשים שלא חייבים לאהוב אותה, ולא חייבים לסבול אותה כשהיא במצבים הכי גרועים שלה.
האהבה שגל הקטנה לא ציפתה שהיא תקבל אי פעם היא אהבה מהחברות שלה, שאוהבות אותה כי היא מי שהיא,
כי היא קצת משוגעת, וקצת מטומטמת.
קצת חכמה, אבל ממש משוויצה בזה.
קצת קיטשית, וקצת מדכאת, וקצת מוזרה, וקצת דפוקה.
קצת מדברת יותר מדי על בישול, ועל הסדרות שהיא רואה, ועל הסרטים שהיא אוהבת והספרים שהיא קוראת.
קצת קשת הבנה וקצת מבינה לא נכון.
גל לא חשבה שמישהו אי פעם יאהב את כל הפגמים הקטנים האלה שבה, שהיא לא קיבלה.
כשהיא מדברת על הדברים שהיא אוהבת והמילים מתבלבלות לה, היא חשבה שאנשים ילכו, ולא יחייכו וינסו להבין.
כשהיא כותבת סיפורים היא ציפתה שאנשים יגידו לה שהיא לא טובה, ולא יעודדו אותה להמשיך ויעזרו לה לשפר.
גל לא חשבה אי פעם שמישהו יאהב אותה כי היא לא חשבה על אהבה מהסוג הנכון.
אז נכון,
עוד לא הייתה קיבלתי אף פעם אהבה רומנטית.
ובתור ילדה קטנה זה היה חסר לי, וחיפשתי את זה בכל מקום.
אבל היום זה כל כך שולי, רק עוד פרט קטן.
כי אני טובה בזכות עצמי, ואני לא צריכה גבר לידי כדי להוכיח את זה.
ברור שזה עדיין חסר לי, אני אשקר אם אני אגיד שלא.
אני אשקר אם אני אגיד שאני לא מקווה שיום אחד זה יקרה.
ואני יודעת שיום אחד זה יקרה.
אבל השינוי היחיד במחשבה שלי הוא שאני יודעת שאם זה יקרה, וזה לא קורה היום, זה לא סוף העולם.
יש לי את כל מה שאני צריכה כרגע.
אני במקום טוב בחיים.
לא חשבתי שאני אגיע לכאן,
לא חשבתי שכל זה יקרה,
וזה קרה.
ואני שמחה.
ואני מאושרת.
וטוב לי.
גל הקטנה לא באמת הייתה חשובה למישהו,
אבל אם גל הקטנה הייתה יודעת כמה היא תהיה חשובה בעתיד,
אולי היא הייתה מרגישה קצת יותר טוב.
אולי היא הייתה שמחה יותר.
אולי היא הייתה מחייכת וצוחקת קצת יותר.
אולי היא הייתה מאושרת.
-גל ♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.