החלטתי לקרוא לו ס'.
אין לו ס' בשם בכלל.
לא יודעת למה דווקא האות הזאת.
הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה כיתה ז',
הפעם הראשונה שבאמת נפגשנו הייתה כיתה יא'.
5 שנים שבהם לא הכרנו אחד את השנייה.
בכיתה יא' שנינו הצטרפנו לפרוייקט יחיד מסוגו בארץ, ורצה הגורל ושנינו ניסינו להיות באותו תפקיד.
שנה שלמה העברנו ביחד, אני ס' וחבר טוב שלו, בתור מחלקת כספים של עסק וירטואלי.
ואז הגיע חודש ינואר והודיעו לנו שאנחנו חלק מהמשלחת שיוצאת ב1 באפריל לניו יורק.
שתי בנות שהיו אז בכיתה יב, אני, ס', החבר ההוא, ועוד מישהי מהשכבה שלנו.
עד אז, הייתי מעבירה לפעמים מפגשים בלהסתכל על הדרך שבה הוא זז, מדבר, ומחייך.
הייתי עוקבת אחרי התנועות שלו.
ואז עלינו על המטוס, ונחתנו בניו יורק.
הוא היה מחייך אלי, וצוחק איתי, היו לנו בדיחות פרטיות (מאז אותה טיסה הייתי "חברה למקדונלדס")
וברגע שעלינו על המטוס בחזרה,
והוא ביקש ממני לעזור לו לקפל את השרוול של החולצה המכופתרת שהוא לבש,
ברגע ההוא הבנתי שלאט, בזהירות ובעדינות,
הוא שלח את היד עמוק פנימה ולקח לי חתיכה מהלב, ושמר אותה אצלו.
כל פעם שראיתי אותו הייתי מחייכת,
וגם הוא היה מחייך.
ואז הגיע החופש הגדול,
ונפגשנו שוב באותו הפרוייקט, ובכיתת כימיה, ובביולוגיה.
הוא הועלה מתפקיד של עובד זוטר למנכל החברה, ואני לסמנכלית במקום מנהלת מחלקת הכספים, והשנה עברה טוב.
רק שהשנה הצטרפה לפרוייקט נסיכה צעירה, רק בכיתה י', שבשניה שהיא נכנסה לכיתה היא נכנסה לי גם ללב.
אותה נסיכה הפכה לעובדת שלי, ולחברה טובה.
ובמקרה, אותה נסיכה הצטרפה אלי ואל ס' ואל אותה אחת משנה שעברה למשלחת לניו יורק.
ובזמן שבמשך כל השנה בפרוייקט התעוורתי לחלוטין מרוב המבטים שהוא שלח אלי, לא שמתי לב למה שקורה סביבי.
לא לחלוטין, זה לא נכון,
כן שמתי לב.
אבל התעלמתי,
כי האמנתי שמשהו יכול לקרות.
אופטימית חסרת דאגות.
וכשטסנו,
יצא שאני, ס' והנסיכה במחלקה משודרגת ושמחים ומאושרים טסנו שלושתינו בזמן שהמלוות והחברת משלחת האחרונה יושבות מאחורה במחלקה הרגילה,
ואז ס' ביקש לעבור מקום, "לשבת ליד החלון"
והוא ישב ליד החלון ובאותו זמן גם ליד הנסיכה, והיא שמה ראש עליו והוא שם ראש עליה, זאת טיסה ארוכה והם מכירים אחד את השניה.
שמתי לב,
ובחרתי להתעלם.
כי האמנתי שמשהו יכול לקרות.
אופטימית חסרת דאגות.
ואז אחת המלוות ראתה את זה וצחקה על זה עם הנסיכה, שהרגישה מובכת ומיד אמרה לי, היא הרגישה לא נעים.
אולי בגלל זה בחרתי לא להתייחס.
אולי בגלל זה התעלמתי.
ואז נחתנו בניו יורק,
והסתובבנו כולנו,
והעברנו זמן בחדר של ס' כי הוא היה לבד ולמלון לא היה אינטרנט,
ובאחד הימים יצא שאני והוא היינו לבד,
והייתה לנו שיחה.
אלוהים איזו שיחה זאת הייתה.
היא התחילה בתור אחת מלאה בהומור,
הוא שאל שאלות על המין הנשי, ואני עניתי בשמחה.
צחקנו על כסף ומקומות עבודה,
על אלכוהול וסמים.
ואז הוא שאל מה בחורה מחפשת בגבר, ואז הוא שאל מה אני מחפשת.
והאמנתי שמשהו יכול לקרות.
אופטימית חסרת דאגות.
ואז התחלנו לדבר על הנסיכה,
והוא אמר שהוא לא יוכל להיות איתה אי פעם,
מסיבות כאלה ואחרות.
והאמנתי.
כי האמנתי שאם לא יהיה משהו בינו לבינה, יש סיכוי שמשהו יכול לקרות בנינו.
אופטימית חסרת דאגות.
והמשכנו לצחוק,
וגם הנסיכה באה, והעברנו חצי לילה בלצחוק, וכשהייתי עייפה הלכתי לחדר לישון, והנסיכה הבטיחה שהיא כבר תבוא.
הנסיכה לא חזרה.
ואני שמתי לב,
ובחרתי להתעלם.
לא כי האמנתי, כי האמנת שהתקווה שלי שיהיה משהו תוביל למשהו.
אופטימית חסרת דאגות.
וראיתי שהם קרובים יותר.
וראיתי שגם הם מחליפים מבטים עכשיו.
שמתי לב.
ובחרתי להתעלם.
כי קיוויתי שזה לא נכון.
כי האמנתי למה שהוא אמר.
אופטימית.
חסרת דאגות.
והוא חיבק אותי,
יותר מפעם אחת.
ולילה אחד הלכתי לישון,
כשהבגדים שלי מריחים כמוהו.
ושמתי לב,
וחשבתי רק על זה,
כי האמנתי שמשהו יכול לקרות.
אופטימית, וממש חסרת דאגות.
במטוס חזרה לארץ כמעט הפקדתי בידיו את הספר שהכי התחברתי אליו,
אחד עם סימניות קטנות שמסמנות את החלקים שגורמים ללב שלי לרעוד כל פעם.
אבל בסוף הוא אמר "אני עייף, תתני לי כשנגיע לארץ" וזה לא קרה.
ואחרי שחזרנו לארץ,
אחרי שהוא הסתובב וחייך אלי אחרי שהוא ראה מה כתבתי לו בפתק שהמורה לביולוגיה העבירה שיעור אחד בין כולם ואמרה "תכתבו מה אתם חושבים על אותו בן אדם" (כי כתבתי שתי מילים, חבר למקדונלדס, כי זה היה לפני הטיסה, לפני שהיו לי דברים אחרים לכתוב)
אחרי שדיברנו המון לפני הבגרות בע"פ בכימיה שהייתה יומיים אחרי הטיסה חזרה,
אחרי הודעות לילה טוב בוואצפ,
ואחרי שעברו בערך שבועיים,
חברה אומרת לי שהיא חייבת לספר לי משהו,
בלי לדעת מה אני מרגישה כלפי ס',
היא משביעה אותי לא לספר לאף אחד מאיפה אני יודעת,
ואומרת את המילים שישברו לב של כל בחורה מאוהבת.
"שמעתי שס' והנסיכה ביחד."
שמתי לב.
לכל הרמזים.
ובחרתי להתעלם.
כי חשבתי שיהיה משהו.
האמנתי כשהוא אמר שכלום לא יקרה.
האמנתי כשהוא הזמין אותי לנשף, ואמר "יום אחד אני עוד אגרום לך להשתכר".
האמנתי שחשבתי שיכול להיות בנינו משהו.
כי האמנתי סוף סוף שמישהו יכול לאהוב אותי כמו שאני אהבתי רבים בחיי.
וטעיתי.
טעיתי כי הייתי אופטימית וחסרת דאגות.
ועכשיו אני אופטימית חסרת דאגות ושבורת לב.
וכעסתי עליו.
אני עדיין כועסת.
כעס יבש.
כעס שגורם לי לכאבים בפנים.
כעס ששואב לי את כל האנרגיות.
כ עס שאני צריכה להסתיר כי הוא פתאום מתקשר, ואני חייבת לענות.
הוא רוצה לבדוק אם אני יודעת שיש פרזנטציה ביום שלישי.
אני אומרת שכן.
הוא רוצה לוודא שאני אעזור לו להציג.
ואני אומרת שכן.
כי היה שלב שבו אמרתי "אז מה אם לא יהיה כלום. לפחות הכרתי בן אדם טוב."
ועכשיו אני יודעת שאי אפשר לסמוך עליו.
כי הוא לא בן אדם טוב כמו שחשבתי.
ועכשיו
אני אופטימית, כי כזו אני.
חסרת דאגות, כי אין לי הרבה כאלה.
ושבורת לב, כי כשנשבר האמון, נשברה גם אותה חתיכה שהוא לקח בעדינות.
כי הוא לא היה עדין יותר.
זה כבר לא היה בזהירות.
הוא לא הגן על החתיכה הזאת שהוא לקח בלי לבקש.
הוא פשוט הניח אותה בצד.
בזמן שהוא לקח חתיכה גדולה יותר מלב של מישהי אחרת.
ובזמן שהוא עשה את זה הוא לא שם לב ששלי נפלה, ונחבטה, ונסדקה, ונשברה.
אבל,
היא עדיין אצלו.
שבורה ומרוסקת.
ואני לא יכולה לקחת אותה בחזרה.
כי אולי יש בי עוד תקווה שיקרה משהו.
כי אחרי הכל,
אני עדיין אותה אופטימית חסרת דאגות.
רק עם לב שבור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.