אני רועדת.
אני לא יודעת אם זה מקור,
או מרעב,
או מהתרגשות.
לפני שעה חזרתי הביתה.
סיימתי את כיתה יב.
אף פעם לא חשבתי על הרגע הזה.
זה תמיד היה מעבר.
תמיד היה אחרי הצבא.
אף פעם לא עלה בדעתי מה יקרה כשאני אצעד מחוץ לשערי בית הספר בפעם האחרונה.
מה שקרה הוא שחזרתי הביתה,
ואכלתי כי לא אכלתי 9 שעות,
והשתיישבתי מול המחשב כדי לכתוב את כל מה שקרה,
והתחלתי לבכות.
אני בנאדם שבוכה בקלות בסרטים רומנטיים,
ובמצבי כעס,
אבל ברוב רגעי ההתרגשות העיניים שלי נשארות יבשות.
אבל הדמעות הן שילוב של שמחה, ועצב.
כעס ואכזבה.
אושר ותקווה.
השמחה היא מן הסתם מהעובדה ש12 שנים של לימודים ומבחנים נגמרו.
העצב הוא כי אני נפרדת מאנשים שלמדתי לאהוב.
הכעס והאכזבה שניהם כלפי עצמי.
כי בכל 12 השנים האלה לא אמרתי מספיק.
לא אמרתי את הדברים ששמרתי בפנים.
כמה אני אוהבת או לא אוהבת אדם מסויים.
כמה אני לא מסוגלת לסבול את הנוכחות שלו, או כמה אני צריכה אותה.
ידעתי שברגע שאני אצא משער בית הספר בפעם האחרונה,
אני לא אראה יותר אף אחד מהאנשים שאהבתי בחלק גדול מדי של הלב שלי,
ושבלי ידיעתם החלק ההוא נשבר בגלל משהו שהם אמרו או עשו.
אני לא אראה יותר את ההוא שלקח לי חתיכה מהלב בכיתה ח',
או את ההוא שלקח חתיכה בכיתה ט',
או את ההוא של כיתה יא'.
אני לא אראה יותר את החברה הכי טובה ששברה אותי בכל מובן אפשרי,
ואני לא אראה יותר את הבנות שהרסו לי את הבגרות בכימיה.
אני לא אראה יותר את האנשים שהיו איתי כל יום כמעט בשנים האחרונות.
אני לא אראה אף אדם שלא בקשר איתי בצורה קבועה כבר עכשיו.
אבל השיא הגיע
כשהתחילו הזיקוקים שמסמלים את הסוף,
וחברת ילדות באה וחיבקה אותי,
חיבוק של געגוע וכאב,
ואז התנתקנו והסתכלתי עליה ולחשתי "סיימתי.." והיא פשוט משכה אותי אליה שוב.
זה היה הרגע שבו הבנתי שבעובדה באני מסיימת את בית הספר אני מאבדת בצורה חלקית או שלמה אנשים שהיו חלק כל כך חשוב מהחיים שלי.
וכן אני יודעת שאני מחליטה אם לשמור על הקשר או לא,
אבל יש דברים הרבה יותר מסובכים שהם מעבר למה שאתם מבינים רק מלקרוא את מה שאני כותבת.
דמעות האושר והתקווה הגיעו מהעתיד, שתמיד נראה בהיר יותר.
ואם כבר מה שאני כותבת (לפני שתי שורות)
בפן קצת שמח יותר מנהר הדמעות שזורם אצלי כרגע,
חלק גדול מהטקסט של מסיבת הסיום אני כתבתי.
ואין תחושה טובה יותר
אין הרגשה מדהימה יותר
לאדם כותב
מאשר הרגע שבו מאות אנשים מראים אהבה למשהו שכתבת.
גם אם זאת בדיחה של שורה
הרגע שבו כל הקהל מחא כפיים וצחק,
היה הדבר הכי טוב שקרה.
כי אני כתבתי את זה,
אני חיברתי את האותיות שיצרו את המילים שיצרו את הבדיחה\הרעיון שהוצג על הבמה.
ואנשים אהבו את זה.
אני כותבת כבר שנים לעצמי,
ובכל השנים האלה מעולם לא קיבלתי כזאת תגובה למשהו שכתבתי.
אני אסיים כאן
כי זה כל מה שרציתי לכתוב
וכי זה כל מה שיש לי להגיד.
סיימתי יב.
מה הלאה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.