אני לא מבינה למה אנשים מוותרים כבר מההתחלה.
לא,
אני לא מדברת על ויתור בקטע של "אני לא יכול לעשות את זה"
אני מדברת על הסיטואציה הבאה:
מישהו1 רואה את מישהו2.
משהו קרה למישהו2 ואפשר לראות את זה.
מישהו1 שואל את מישהו2 מה קרה.
מישהו2 אומר "כלום"
ומישהו1, שיודע בודאות שמשהו קרה אומר, "בסדר".
וככה זה נגמר.
הייתי רוצה שהאנשים שוראים אותי,
ורואים שקרה לי משהו,
רואים את העיניים הנפוחות,
את הלחיים הרטובות ואת קצות שרוולי החולצה שלי שספוגים בדמעות שעד לפני כמה דקות ירדו מהעיניים שלי כמו מבול באמצע החורף,
הייתי רוצה שהאנשים האלה,
במקום להגיד "בסדר"
יגידו "זה לא בסדר. אני יודע שקרה משהו. תספרי לי מה קרה. אני לא אספר לאף אחד." [חשוב שהם גם יעמדו במה שהם אומרים, אבל זה לא חשוב עכשיו.]
גם לי,
כמו לכל בנאדם אחר שקיים על כדור הארץ הענק הזה,
גם לי יש רגעים שאני פשוט נשברת ובוכה.
מאז שקצת הפסקתי לכתוב בבלוג ובכלל,
הרגעים האלה מגיעים לעיתים תכופות יותר.
אבל אף אחד לא שם לב.
למה?
כי רוב הזמן אני סגורה בחדר עם המחשב והפייסבוק ואף אחד פשוט לא רואה מה קורה איתי.
אז אני לא אומרת שרק האנשים האלה [בהגדרת "מישהו1" לצורך העניין] לא רק הם אשמים.
גם לי יש חלק בכל זה,
אבל כשמשהו לא בסדר איתי,
בדרך כלל רואים.
אבל אף אחד לא שם לב.
גם כשאני לא סגורה בחדר.
גם כשאני עם אנשים.
הם כאילו מתעלמים בכוונה.
וכל מה שכתבתי פה פשוט לא קשורים אחד לשני או לנושא שרציתי לכתוב עליו בכלל.
אני פשוט רוצה לבכות.
ולהיעלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.