אני בנאדם נוסטלגי, מסתכלת הרבה על העבר ורואה כמה השתניתי.
הייתם מאמינים שהילדה הקטנה בת ה14 שסיפרה לכם כמה היא לא מאושרת וכמה היא חושבת שהיא לעולם לא תהיה מאושרת תגיע למצב שבו הכל מסתדר לה כל כך טוב בחיים והיא אחד האנשים הכי שמחים בעולם?
כי בגיל 14 לא תיארתי לעצמי שזה יקרה.
כמעט 3 שנים עברו מאז, והיום יש לי כל כך הרבה מטרות שאני כבר לא עוקבת אחריהן.
בין אם זה להצליח בלימודים או להיות אדם טוב יותר או חברה טובה יותר או שמישהו יאהב אותי.
אני לא מאושרת לגמרי, אין דבר כזה אושר מושלם.
אבל אני מאושרת מספיק כדי לחיות ולקום כל בוקר (רובם לפחות) עם חיוך וללכת לבית ספר בחיוך (זה נשמע מטורף אני יודעת) ולחייך לאורך יום שלםף ולחייך ללקוחות בעבודה, ולחייך גם כשכואב לי הגב ובא לי למות.
אני שמחה רוב הזמן, גם לי יש ירידות שבהן אני יושבת בחדר ולא מבינה מה אני עושה עם החיים שלי ובוכה עם סרטי דיסני ברקע (או קומדיוט רומנטיות.)
המטרה הכי גדולה שהצבתי ושאני עוד מעט (4 חודשים) אשיג לגמרי, להישאר ב4 יחידות מתמטיקה בלי להתייאש ולפרוש למרות מה שהמורה לא הפסיקה להגיד לי ( "ב3 החיוך שלך יהיה גדול יותר. ב3 תהיי שמחה") ואני עוד מעט מסיימת (תודה לאל ולאקדמיה שבחרה בי.)
The three grand essentials of happiness are:
Something to do, someone to love, and something to hope for.
אז אני עושה הרבה דברים (בעיקר שקשורים ללימודים, אבל אני עושה גם דברים בשביל עצמי)
אני אוהבת הרבה מישהואים (יותר מדי תאמינו לי) (אין לי שליטה על הלב שלי) (חצי מהם לא אמיתיים) (אולי יותר מחצי)
ואני מקווה להמון דברים (לבלוג שלי קוראים hope לא דרוש הסבר מעבר נכון?)
ואני מתקרבת לדבר שגל בת ה14 הייתה מתארת בתור "האושר המושלם"
לפני 3 שנים (כיתה.. ט?) הייתי ממש ממש ממש מדוכאת ולבד ובודדה ולא היה לי אף אחד.
אבל לאט לאט התחלתי למצוא את המקום שלי בתוך פאנדומים קטנים וחסרי משמעות, ולאט לאט הכרתי את האנשים הכי טובים שאי פעם יצא לי להכיר, מצאתי את הכתיבה והבישול שהיום מהווים את אחד החלקים הכי גדולים מהחיים שלי, גיליתי שאפשר להיות רווקה תמידית כל עוד יש לך חברה אחת (או שתיים) כל כך טובות שהן מחליפות כל גבר, וואוו כיתה ט הייתה נוראית.
והיום אני עוד רגע מסיימת ואם הייתי יכולה להגיד משהו אחד לגל בת ה14, זה שהכל יהיה בסדר (אני אומרת את זה לכולם ושונאים אותי על זה) ושהחיים שלה יסתדרו בסוף כמו כל דבר אי פעם, ושיש אנשים טיפשים בעולם וצריך לפעמים לסתום את האוזניים ולהמשיך הלאה בלי להקשיב להם.
אבל מה שקרה אז הפך אותי למי שאני היום, אז אולי הייתי נותנת לה חיבוק אחד חזק והולכת, כדי שהיא תמשיך ללמוד הכל לבד אבל תדע שאי שם יש מישה שאוהב אותה. גם אם זאת רק היא 3 שנים אחר כך.
(כן הבנתם נכון אני אוהבת את עצמי.)
וגל הקטנה לא תיארה לעצמה כמה היא תהיה נאהבת על ידי עוד הרבה אנשים שמעולם לא שמו לב עליה, וכמה היא תהיה מאושרת רק מהעובדה שהפייסבוק קיים וכמה היא תשמח ביום שבו היא תקבל שיחה "היי מדברים מחיל תקשוב, את מזומנת למחשבון קרב ב5.2" וכמה היא תהיה מאושרת כשאותו אחד שהיא לא הסתכלה עליו בכיתה ט (כי היו כמה שהסתירו את הנוף) יחייך אליה ב6 בבוקר ויבקש אוכל כי הוא רעב (בזמן שהיא בפיג'מה ובלי משקפיים ולא מבינה מה הולך ואיפה היא).
וכל מה שרציתי זה רק לשתף אתכם שהיום אני מאושרת.
אולי לא כמו שתיארתי אבל הרבה יותר ממה שהייתי פעם.
יש לי עוד הרבה לכתוב על הרבה דברים,
תישארו בסביבה.
-♥
גל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.