את יודעת?
אני זוכרת את התקופה שבה היינו החברות הכי טובות.
עם כל מה שכלול בזה.
היינו נפגשות לפחות פעם-פעמיים בשבוע.
היינו מספרות אחת לשניה הכל.
היינו צוחקות מהכל, ומכלום.
היינו עושות שטויות.
היינו מכינות אוכל.
היינו מטיילות בשכונה.
היינו החברות הכי טובות.
וכל הקטע,
זה שסיפור החברות שלנו נראה יותר דומה לטלנובלה מאשר לחיים אמיתיים.
אבל זה אמיתי.
היינו החברות הכי טובות מאז שנולדנו.
את 4 השנים הראשונות של החיים שלי ביליתי איתך, לידך, בחברתך.
ואז עברתי דירה,
לא כל כך רחוק, אבל הקשר התנתק לגמרי.
זכרתי אותך,
מהתמונות, מהסיפורים שההורים שלי סיפרו..
אבל לא זכרתי אותך.
ואז אמא שלי הייתה המחנכת שלך.
אני זוכרת שהיא באה אלי בתחילת השנה [אני חושבת שנת 2006 בערך] ואמרה לי "את יודעת? אני מחנכת את ______. את זוכרת אותה? היא הייתה השכנה שלנו פעם"
"כן" אמרתי לה "זאת שבתמונות"
זה נראה כל כך לא הגיוני באותה תקופה,
כל כך לא מציאותי.
ואז נפגשנו יום אחד באחת החופשות.
ואני זוכרת שרבנו.
אחרי שלא נפגשנו בערך 4 או 5 שנים.
את רצית לישון אצלי,
אבל אני לא רציתי,
ושתינו נורא נעלבנו אחת מהשנייה,
את באת בטיעון ש "4 שנים אל נפגשנו"
ואני באתי בטיעון ש "היינו ביחד כל היום וזה יותר מדי"
וכמובן שבסוף הכל הסתדר.
ומאז אפשר להגיד שהפכנו להיות בלתי נפרדות.
כל יום שבת, אחרי שיחת טלפון קצרה שווידאה שההורים מסכימים, היינו יוצאות שתינו מהבית ונפגשות במכולת שנמצאת בדיוק באמצע הדרך.
ככה אף אחת מאיתנו לא הייתה הולכת לגמרי לבד.
לפעמים היינו נכנסות וקונות סוכריות, או שלוקים, או כל דבר אחר,
ואז היינו הולכות לבית של אחת מאיתנו.
זה אף פעם לא היה משנה איזה.
כשהיינו הולכות לבית שלך,
תמיד היינו משחקות בבובות, היינו ממציאות סיפורים, עושות מופעי קסמים,
כשהיינו בבית שלי היינו מאפרות ראש של בראץ, או שומעות שירים [פרח השכונות, שהיה סוג של 'השיר שלנו' במשך כל הילדות], או משחקות במספרה, או מכינות אוכל ומצלמות במחשב של אמא שלי.
ואפשר להגיד,
שהייתה לנו ילדות מאושרת.
היינו חברות הכי טובות.
ושום דבר לא הצליח להפריד בנינו.
אבל עברו השנים.
ושתינו התבגרנו.
אני תמיד הייתי הגדולה יותר.
כי נולדתי בדיוק 5 חודשים לפנייך.
את תמיד היית 'אחותי שקטנה ממני ב5 חודשים בדיוק'
ואז אני עברתי לתיכון,
ופה אני חושבת שהקשר התנתק לגמרי.
את היית עם החברים וחברות שלך,
אני הייתי עם החברים והחברות שלי,
כל אחת פיתחה לעצמה חיים משל עצמה,
בפעם הראשונה במשך 4 שנים בלי להכניס את השנייה לתוך לוח הזמנים.
היינו נפגשות מדי פעם,
ברחוב,
בקניון,
לפעמים מבקרות אחת אצל השנייה,
בחגיגות ימי הולדת,
אבל זה לא היה כמו פעם.
ואז בערך בכיתה ח', כשאת הגעת לכיתה ז' ובצורה טכנית היינו אמורות להיפגש יותר מפעם, הכל נגמר.
לא דיברנו יותר בכלל.
והתירוץ שלי לכל מי ששאל "לכל אחת יש את החיים והחברים שלה.."
ומאז הכל השתנה.
אני לא מי שהייתי פעם,
גם את לא.
והאמת היא,
אם היו שואלים אותי,
הייתי רוצה לחזור לתקופה ההיא.
אבל להיות מי שאני היום.
וזהו.
אבל אחרי הכל,
את היית החברה הכי טובה שלי.
את היית היחידה שידעה את כל הסודות שלי.
את היית היחידה שהרשתי לעצמי להיפתח אליה כל כך,
עד כדי כך שראית אותי בוכה כל כך הרבה פעמים,
ואני ראיתי אותך בוכה,
וראינו אחת את השנייה ברגעי האושר והכאב,
והיינו החברות הכי טובות.
ואני מתגעגעת לזה.
ואני מתגעגעת אלייך.
ואני מצטערת שהיו זמנים שהתעלמתי ממך,
ושכעסתי עלייך,
וששנאתי אותך,
ושהעדפתי חברות אחרות על פנייך,
ושהעלבתי אותך,
ושלא הייתי שם בשבילך.
אני מצטערת,
ואני מקווה שיום אחד,
תביני כמה חסר לי מישהו שאני יכולה לספר לו הכל,
מישהו שינסה להבין, וגם אם הוא לא יצליח, זה יעזור.
אני באמת אוהבת אותך.
ואת חשובה לי.
ואני מתגעגעת אלייך.
ואת חסרה לי.
אבל את השתנית.
וקשה לי עם שינויים.
אני מקווה שלא השתנית יותר מדי.
שלך,
Forever And Always,
SherLockGirl ♥