הרגע הזה
שבו העיניים מתמלאות בדמעות
והדמעות מתחילות לרדת
ואני מנסה למצוא סיבה למה אני בוכה
ואני לא מוצאת.
אני לא עצובה
לא כואב לי
לא נשבר לי הלב
אבל משהו קרה
ואני מנסה להבין מה
מה שקרה הוא שנשברה לי הנפש
אני לא מאמינה בכל הבולשיט הזה
אבל אני יודעת שלכל אחד יש כוח פיזי
וכוח נפשי.
הלב נשבר כשמישהו פוגע בך בצורה רגשית
הגוף נשבר כשמשהו פוגע בך בצורה פיזית
הנפש נשברת כשאתה פוגע בעצמך על ידי שחיקה ארוכה שבה נגמר לך הכוח הנפשי.
ולא בצורה ששינה טובה תחזיר אותו.
לא.
בצורה שבה אתה מאבד גם כל תקווה שהוא אי פעם יחזור.
ולא משנה כמה אתה מנסה להישאר אופטימי
כמה אתה מציג לכולם את המסיכה הזאת ש"הכל בסדר"
בפנים משהו בך נשבר.
וכשהנפש נשברת, כשהכוח הנפשי נגמר, כשאתה שחוק לגמרי,
לא מרגישים כלום.
זה לא כואב.
זה לא מעיק.
זאת תחושה של ריחוף באוויר, אבל לא מהסוג הטוב.
מהסוג שבו אתה חסר אונים ומנסה בכוחות אחרונים למצוא נקודת אחיזה,
בחיים, במציאות.
ואין כאלה.
אתה נמצא בתור ריק
תקוע.
והרגעים היחידים שבהם חוסר הרגש היה בסדר מבחינתי היו בעבודה, כי שם אני לא צריכה לחשוב על הלימודים והצבא והמשימות שאני צריכה לעשות.
לא.
אני רק צריכה לחשוב על הלקוחות ואיך הם יכולים לצאת הכי מרוצים שיש.
והשחיקה הזאת,
היא לא רק באשמתי.
לא.
היא באשמת המורים בבית ספר שמלמדים כל היום מקצוע אחד והכל הולך להם בקלות ולא מבינים למה תלמידים נכשלים ולא מגישים עבודות אם הרי להם המקצוע הזה כל כך קל, שוכחים שיש לנו עוד לפחות 4 מקצועות אחרים בהם אנחנו צריכים להראות השקעה כמו במקצוע שלהם.
והיא באשמת החברה שלוחצת עליך להיות הכי טוב שאתה יכול בכל דבר שאתה עושה ולא מקבלת כשלונות.
והיא באשמת החברים שמצפים שתתיחס אליהם ולא מבינים כשאתה אומר בחוסר אונים ש"אין לי זמן" וכועסים עליך.
והיא באשמת ההורים שכועסים על הציון הנמוך ההוא ועל העובדה שהחדר שלך לא מסודר.
וכן היא גם באשמתי.
בזה שלא ראיתי לאן אני מובילה את עצמי ורצתי בכל הכוח לעבר קיר עצום בלי יכולת לעצור.
בזה שלא עצרתי את עצמי מוקדם יותר.
בזה שלא עשיתי דברים מוקדם יותר.
בזה שוויתרתי לעצמי יותר מדי פעמים.
בזה שהייתי קשה מדי עם עצמי.
בזה שנתתי לאחרים לשכוח שאני עדיין ילדה.
ולמרות הגיל שלי ורמת ההבנה שלי כלפי החיים והכל
אני עדיין צריכה את החיבוק והמילה הטובה
אני עדיין צריכה שיעריכו אותי
ולמרות שאני לא מבקשת את תשומת הלב אני עדיין צריכה אותה.
כי אני לא יכולה להיעלם בין ילדים אחרים בין אם הם האחים שלי, התלמידים לכיתה או אנשים ברחוב.
אני עדיין צריכה לפעמים שמישהו יראה אותי, ישים לב שמשהו לא בסדר וישאל מה קרה.
לא רק כשאני מעלה את הנושא.
לא רק כשאני שמה סביבי חצים זוהרים עם הכיתוב "משהו כאן לא בסדר"
ונכון שאני מנסה להסתיר את זה
אבל כשהדבר הכי טוב שקורה לי זה הרגע בו אני נרדמת,
וכבר הפסקתי לקום עם חיוך,
והימים נמשכים נצח
אבל הזמן עדיין טס
וכשהכל קורה מהר מדי
אבל כלום לא קורה מהר מספיק
אני יודעת
אני יודעת ב100%
שמשהו לא בסדר
שאני לא בסדר
שמשהו בתוכי קורס ונשבר ונרמס תחת ההריסות של מה שהייתי פעם
ושאני צריכה שמישהו יעזור לי לתקן את זה
גם אם זה להגיד שיהיה בסדר
גם אם זה רק לחבק
וגם אם זה לעזוב אותי בשקט
ולתת לי את הזמן שלי
ולתת לי לבכות במשך שעה ולא להגיד כלום
וגם אם זה פשוט לעצור רגע, ולבדוק מה קורה.
ולבדוק אם הכל באמת בסדר כשאני אומרת שהכל בסדר.
אני צריכה שמישהו ישים לב אלי ברגעים שאני לא מבקשת את תשומת הלב
אני צריכה שמישהו יתיחס כשאף אחד אחר לא
אני צריכה שמישהו יאהב אותי למרות שכולם שונאים
אני צריכה שמישהו יחייך אלי למרות שכולם כועסים
אני צריכה את הפנים המנחמות והמרגעיות בקהל הגדול של הפרצופים הלא מוכרים
אני צריכה את התמיכה שתגיע ממקומות לא צפויים
כי אחרי הכל אני עדיין ילדה.
אבל בעולם של מבוגרים.
מצפים ממני להצליח בהכל, אבל אומרים שלהיכשל זה בסדר
אבל כשאני נכשלת מסתכלים עלי בזלזול כי משהו דפוק וזה כבר לא בסדר.
ואף אחד כבר לא מעריך את הדברים הקטנים
שעושים או שלא עושים
בין אם זה לשתוק ולא להגיד את ההערה הצינית שאני נורא רוצה להגיד
ובין אם זה להגיד שיהיה בסדר גם נגד כל הסיכויים
ואני רוצה להרביץ ולצרוח ולבכות ולישון
אבל עדיין אני רוצה לחיות
ולהגשים את עצמי בכל דבר
אבל אני לא מצליחה לעשות את זה
וזה מדאיג אותי.
כי לכל אחד יש את התקופה הזאת
שבה הוא מרגיש רע
והתקופה הזאת תמיד נגמרת
כי הייתה לי אחת כזאת לפני 3 שנים.
ויש לי אחת כזאת עכשיו
אני רק צריכה לסדר את הבלאגן בראש
זה הכל
אבל קשה לעשות את זה לבד.
וכן אני יודעת שתמיד יש שם אנשים בשבילי
אבל כבר איבדתי את עצמי.
איבדתי את ההגיון.
איפה אני יכולה להסתדר לבד?
מתי אני צריכה לבקש עזרה?
למה זה תמיד נראה שהכל נגדי גם כשכלום לא רע?
למה אני תמיד מרגישה מאויימת על ידי כולם?
למה כלום לא מצליח לי כמו שאני רוצה?
ולמה אני לא יכולה להחליט שעכשיו אני רוצה לכבות הכל,
לנתק את החשמל,
לשמוע שקט אמיתי?
למה אני לא מצליחה אף פעם להירדם ושוכבת שעות במיטה?
למה כל יעד שאני מציבה לעצמי הופך למשימה בלתי אפשרית?
למה אני לא מצליחה לסיים שום דבר שהתחלתי?
למה דברים שפעם היו קלים עכשיו קשים לי כל כך?
למה אני מרגישה שאני מאבדת את האפשרות לחשוב?
למה אני מרגישה שאני הופכת לרובוט?
למה כלום לא מסתדר?
למה התקופה הזאת לא נגמרת כבר?
כי היה לי יום רע, ועכשיו זה כבר שבוע.
ולכתוב את כל זה לא עזר
זה רק עשה לי כאב ראש
ייבש אותי
וגרם לי לרצות לבכות עוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.