לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

.When you have lost hope, you have lost everything


“I'm one of those people who doesn't really know what he thinks until he writes it down.”


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2015    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    




הוסף מסר

6/2015

סיימתי יב, מה הלאה?


אני רועדת.

אני לא יודעת אם זה מקור,

או מרעב,

או מהתרגשות.

לפני שעה חזרתי הביתה.

סיימתי את כיתה יב.

אף פעם לא חשבתי על הרגע הזה.

זה תמיד היה מעבר.

תמיד היה אחרי הצבא.

אף פעם לא עלה בדעתי מה יקרה כשאני אצעד מחוץ לשערי בית הספר בפעם האחרונה.

מה שקרה הוא שחזרתי הביתה,

ואכלתי כי לא אכלתי 9 שעות,

והשתיישבתי מול המחשב כדי לכתוב את כל מה שקרה,

והתחלתי לבכות.

אני בנאדם שבוכה בקלות בסרטים רומנטיים, 

ובמצבי כעס,

אבל ברוב רגעי ההתרגשות העיניים שלי נשארות יבשות.

אבל הדמעות הן שילוב של שמחה, ועצב.

כעס ואכזבה.

אושר ותקווה.

השמחה היא מן הסתם מהעובדה ש12 שנים של לימודים ומבחנים נגמרו.

העצב הוא כי אני נפרדת מאנשים שלמדתי לאהוב.

הכעס והאכזבה שניהם כלפי עצמי.

כי בכל 12 השנים האלה לא אמרתי מספיק.

לא אמרתי את הדברים ששמרתי בפנים.

כמה אני אוהבת או לא אוהבת אדם מסויים.

כמה אני לא מסוגלת לסבול את הנוכחות שלו, או כמה אני צריכה אותה.

ידעתי שברגע שאני אצא משער בית הספר בפעם האחרונה,

אני לא אראה יותר אף אחד מהאנשים שאהבתי בחלק גדול מדי של הלב שלי, 

ושבלי ידיעתם החלק ההוא נשבר בגלל משהו שהם אמרו או עשו.

אני לא אראה יותר את ההוא שלקח לי חתיכה מהלב בכיתה ח',

או את ההוא שלקח חתיכה בכיתה ט',

או את ההוא של כיתה יא'.

אני לא אראה יותר את החברה הכי טובה ששברה אותי בכל מובן אפשרי,

ואני לא אראה יותר את הבנות שהרסו לי את הבגרות בכימיה.

אני לא אראה יותר את האנשים שהיו איתי כל יום כמעט בשנים האחרונות.

אני לא אראה אף אדם שלא בקשר איתי בצורה קבועה כבר עכשיו.

אבל השיא הגיע

כשהתחילו הזיקוקים שמסמלים את הסוף,

וחברת ילדות באה וחיבקה אותי, 

חיבוק של געגוע וכאב,

ואז התנתקנו והסתכלתי עליה ולחשתי "סיימתי.." והיא פשוט משכה אותי אליה שוב.

זה היה הרגע שבו הבנתי שבעובדה באני מסיימת את בית הספר אני מאבדת בצורה חלקית או שלמה אנשים שהיו חלק כל כך חשוב מהחיים שלי.

וכן אני יודעת שאני מחליטה אם לשמור על הקשר או לא, 

אבל יש דברים הרבה יותר מסובכים שהם מעבר למה שאתם מבינים רק מלקרוא את מה שאני כותבת.

דמעות האושר והתקווה הגיעו מהעתיד, שתמיד נראה בהיר יותר.

ואם כבר מה שאני כותבת (לפני שתי שורות)

בפן קצת שמח יותר מנהר הדמעות שזורם אצלי כרגע,

חלק גדול מהטקסט של מסיבת הסיום אני כתבתי.

ואין תחושה טובה יותר

אין הרגשה מדהימה יותר

לאדם כותב

מאשר הרגע שבו מאות אנשים מראים אהבה למשהו שכתבת.

גם אם זאת בדיחה של שורה

הרגע שבו כל הקהל מחא כפיים וצחק,

היה הדבר הכי טוב שקרה.

כי אני כתבתי את זה,

אני חיברתי את האותיות שיצרו את המילים שיצרו את הבדיחה\הרעיון שהוצג על הבמה.

ואנשים אהבו את זה.

אני כותבת כבר שנים לעצמי,

ובכל השנים האלה מעולם לא קיבלתי כזאת תגובה למשהו שכתבתי.

 

אני אסיים כאן

כי זה כל מה שרציתי לכתוב

וכי זה כל מה שיש לי להגיד.

סיימתי יב.

מה הלאה?

נכתב על ידי Call Me G. , 25/6/2015 23:32  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Abeliever ב-25/6/2015 23:38
 



אופטימית וחסרת דאגות.


החלטתי לקרוא לו ס'.

אין לו ס' בשם בכלל.

לא יודעת למה דווקא האות הזאת.

הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה כיתה ז',

הפעם הראשונה שבאמת נפגשנו הייתה כיתה יא'.

5 שנים שבהם לא הכרנו אחד את השנייה.

בכיתה יא' שנינו הצטרפנו לפרוייקט יחיד מסוגו בארץ, ורצה הגורל ושנינו ניסינו להיות באותו תפקיד.

שנה שלמה העברנו ביחד, אני ס' וחבר טוב שלו, בתור מחלקת כספים של עסק וירטואלי.

ואז הגיע חודש ינואר והודיעו לנו שאנחנו חלק מהמשלחת שיוצאת ב1 באפריל לניו יורק.

שתי בנות שהיו אז בכיתה יב, אני, ס', החבר ההוא, ועוד מישהי מהשכבה שלנו.

עד אז, הייתי מעבירה לפעמים מפגשים בלהסתכל על הדרך שבה הוא זז, מדבר, ומחייך.

הייתי עוקבת אחרי התנועות שלו.

ואז עלינו על המטוס, ונחתנו בניו יורק.

הוא היה מחייך אלי, וצוחק איתי, היו לנו בדיחות פרטיות (מאז אותה טיסה הייתי "חברה למקדונלדס")

וברגע שעלינו על המטוס בחזרה,

והוא ביקש ממני לעזור לו לקפל את השרוול של החולצה המכופתרת שהוא לבש,

ברגע ההוא הבנתי שלאט, בזהירות ובעדינות,

הוא שלח את היד עמוק פנימה ולקח לי חתיכה מהלב, ושמר אותה אצלו.

כל פעם שראיתי אותו הייתי מחייכת,

וגם הוא היה מחייך.

ואז הגיע החופש הגדול, 

ונפגשנו שוב באותו הפרוייקט, ובכיתת כימיה, ובביולוגיה.

הוא הועלה מתפקיד של עובד זוטר למנכל החברה, ואני לסמנכלית במקום מנהלת מחלקת הכספים, והשנה עברה טוב.

רק שהשנה הצטרפה לפרוייקט נסיכה צעירה, רק בכיתה י', שבשניה שהיא נכנסה לכיתה היא נכנסה לי גם ללב.

אותה נסיכה הפכה לעובדת שלי, ולחברה טובה.

ובמקרה, אותה נסיכה הצטרפה אלי ואל ס' ואל אותה אחת משנה שעברה למשלחת לניו יורק.

ובזמן שבמשך כל השנה בפרוייקט התעוורתי לחלוטין מרוב המבטים שהוא שלח אלי, לא שמתי לב למה שקורה סביבי.

לא לחלוטין, זה לא נכון,

כן שמתי לב.

אבל התעלמתי,

כי האמנתי שמשהו יכול לקרות.

אופטימית חסרת דאגות.

וכשטסנו,

יצא שאני, ס' והנסיכה במחלקה משודרגת ושמחים ומאושרים טסנו שלושתינו בזמן שהמלוות והחברת משלחת האחרונה יושבות מאחורה במחלקה הרגילה,

ואז ס' ביקש לעבור מקום, "לשבת ליד החלון"

והוא ישב ליד החלון ובאותו זמן גם ליד הנסיכה, והיא שמה ראש עליו והוא שם ראש עליה, זאת טיסה ארוכה והם מכירים אחד את השניה.

שמתי לב,

ובחרתי להתעלם.

כי האמנתי שמשהו יכול לקרות.

אופטימית חסרת דאגות.

ואז אחת המלוות ראתה את זה וצחקה על זה עם הנסיכה, שהרגישה מובכת ומיד אמרה לי, היא הרגישה לא נעים.

אולי בגלל זה בחרתי לא להתייחס.

אולי בגלל זה התעלמתי.

ואז נחתנו בניו יורק,

והסתובבנו כולנו,

והעברנו זמן בחדר של ס' כי הוא היה לבד ולמלון לא היה אינטרנט,

ובאחד הימים יצא שאני והוא היינו לבד,

והייתה לנו שיחה.

אלוהים איזו שיחה זאת הייתה.

היא התחילה בתור אחת מלאה בהומור,

הוא שאל שאלות על המין הנשי, ואני עניתי בשמחה.

צחקנו על כסף ומקומות עבודה,

על אלכוהול וסמים.

ואז הוא שאל מה בחורה מחפשת בגבר, ואז הוא שאל מה אני מחפשת.

והאמנתי שמשהו יכול לקרות.

אופטימית חסרת דאגות.

ואז התחלנו לדבר על הנסיכה, 

והוא אמר שהוא לא יוכל להיות איתה אי פעם,

מסיבות כאלה ואחרות.

והאמנתי.

כי האמנתי שאם לא יהיה משהו בינו לבינה, יש סיכוי שמשהו יכול לקרות בנינו.

אופטימית חסרת דאגות.

והמשכנו לצחוק,

וגם הנסיכה באה, והעברנו חצי לילה בלצחוק, וכשהייתי עייפה הלכתי לחדר לישון, והנסיכה הבטיחה שהיא כבר תבוא.

הנסיכה לא חזרה.

ואני שמתי לב,

ובחרתי להתעלם.

לא כי האמנתי, כי האמנת שהתקווה שלי שיהיה משהו תוביל למשהו.

אופטימית חסרת דאגות.

וראיתי שהם קרובים יותר.

וראיתי שגם הם מחליפים מבטים עכשיו.

שמתי לב.

ובחרתי להתעלם.

כי קיוויתי שזה לא נכון.

כי האמנתי למה שהוא אמר.

אופטימית.

חסרת דאגות.

והוא חיבק אותי,

יותר מפעם אחת.

ולילה אחד הלכתי לישון,

כשהבגדים שלי מריחים כמוהו.

ושמתי לב,

וחשבתי רק על זה,

כי האמנתי שמשהו יכול לקרות.

אופטימית, וממש חסרת דאגות.

במטוס חזרה לארץ כמעט הפקדתי בידיו את הספר שהכי התחברתי אליו,

אחד עם סימניות קטנות שמסמנות את החלקים שגורמים ללב שלי לרעוד כל פעם.

אבל בסוף הוא אמר "אני עייף, תתני לי כשנגיע לארץ" וזה לא קרה.

ואחרי שחזרנו לארץ,

אחרי שהוא הסתובב וחייך אלי אחרי שהוא ראה מה כתבתי לו בפתק שהמורה לביולוגיה העבירה שיעור אחד בין כולם ואמרה "תכתבו מה אתם חושבים על אותו בן אדם" (כי כתבתי שתי מילים, חבר למקדונלדס, כי זה היה לפני הטיסה, לפני שהיו לי דברים אחרים לכתוב)

אחרי שדיברנו המון לפני הבגרות בע"פ בכימיה שהייתה יומיים אחרי הטיסה חזרה,

אחרי הודעות לילה טוב בוואצפ,

ואחרי שעברו בערך שבועיים,

חברה אומרת לי שהיא חייבת לספר לי משהו,

בלי לדעת מה אני מרגישה כלפי ס',

היא משביעה אותי לא לספר לאף אחד מאיפה אני יודעת,

ואומרת את המילים שישברו לב של כל בחורה מאוהבת.

"שמעתי שס' והנסיכה ביחד."

שמתי לב.

לכל הרמזים.

ובחרתי להתעלם.

כי חשבתי שיהיה משהו.

האמנתי כשהוא אמר שכלום לא יקרה.

האמנתי כשהוא הזמין אותי לנשף, ואמר "יום אחד אני עוד אגרום לך להשתכר".

האמנתי שחשבתי שיכול להיות בנינו משהו.

כי האמנתי סוף סוף שמישהו יכול לאהוב אותי כמו שאני אהבתי רבים בחיי.

וטעיתי.

טעיתי כי הייתי אופטימית וחסרת דאגות.

ועכשיו אני אופטימית חסרת דאגות ושבורת לב.

וכעסתי עליו.

אני עדיין כועסת.

כעס יבש.

כעס שגורם לי לכאבים בפנים.

כעס ששואב לי את כל האנרגיות.

כ עס שאני צריכה להסתיר כי הוא פתאום מתקשר, ואני חייבת לענות.

הוא רוצה לבדוק אם אני יודעת שיש פרזנטציה ביום שלישי.

אני אומרת שכן.

הוא רוצה לוודא שאני אעזור לו להציג.

ואני אומרת שכן.

כי היה שלב שבו אמרתי "אז מה אם לא יהיה כלום. לפחות הכרתי בן אדם טוב."

ועכשיו אני יודעת שאי אפשר לסמוך עליו.

כי הוא לא בן אדם טוב כמו שחשבתי.

ועכשיו

אני אופטימית, כי כזו אני.

חסרת דאגות, כי אין לי הרבה כאלה.

ושבורת לב, כי כשנשבר האמון, נשברה גם אותה חתיכה שהוא לקח בעדינות.

כי הוא לא היה עדין יותר.

זה כבר לא היה בזהירות.

הוא לא הגן על החתיכה הזאת שהוא לקח בלי לבקש.

הוא פשוט הניח אותה בצד.

בזמן שהוא לקח חתיכה גדולה יותר מלב של מישהי אחרת.

ובזמן שהוא עשה את זה הוא לא שם לב ששלי נפלה, ונחבטה, ונסדקה, ונשברה.

אבל,

היא עדיין אצלו.

שבורה ומרוסקת.

ואני לא יכולה לקחת אותה בחזרה.

כי אולי יש בי עוד תקווה שיקרה משהו.

כי אחרי הכל,

אני עדיין אותה אופטימית חסרת דאגות.

רק עם לב שבור.

נכתב על ידי Call Me G. , 11/6/2015 20:21  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Call Me G. ב-12/6/2015 13:49
 



גל הקטנה לא באמת הייתה חשובה למישהו


גל הקטנה, לא באמת הייתה חשובה למישהו.

היו לה שתי חברות, אולי שלוש.

כל החיים שלה היו סביב אותן החברות וזהו.

אלה היו מוקד העניין שלה, והבסיס לחוויות כל הילדות.

אבל גל גדלה,

גל הגיעה לכיתה ז בה היא הופרדה באכזריות מכל החברות שלה.

כיתה חדשה, אנשים חדשים.

לגל לא היו חברים.

נכון, היא הכירה אנשים והיא לא הייתה לגמרי לבד,

אבל כל החברות של גל היו בכיתה אחרת, והיא מצאה את עצמה בודדה בקהל של אנשים.

אז היא עשתה משהו שהיא לא חשבה שאי פעם תעשה, כי מעולם לא חשה צורך בכך.

גל התחילה למצוא חברות חדשות.

היום גל כבר לא קטנה.

היא עוד רגע כבר לא ילדה יותר על פי החוק.

וגל חשובה.

אני חשובה.

יש אנשים, שלא חייבים לדאוג לי.

לא חייבים לחשוב עלי.

לא חייבים לי כלום.

ועדיין, הם נותנים לי תשומת לב והכרה, דברים שבמשך כל החיים לא הרגשתי צורך בהם עקב החוסר שבו חייתי.

תמיד הייתי האקסטרה, הנוספת.

אף פעם לא הייתי במרכז.

ולא רציתי את זה,

לא רציתי את כל תשומת הלב והעיניים הבוחנות עלי.

אבל היום,

היום אני לא צריכה לחפש את תשומת הלב.

אני לא צריכה להשתיק את כולם כדי שיקשיבו לי.

כי כשאני מדברת, אנשים מקשיבים.

בין אם אלו שטויות או דברים חכמים.

אנשים מקשיבים לי בלי שאני אתחנן.

ואתמול קיבלתי הודעה שגרמה לי להרגיש טוב עם עצמי.

"גל היית ממש חסרה........ אבל ממש..."

מפגש סיום של פרוייקט שלקחתי בו חלק השנה,

והמדריכה, מורה מבית הספר שלא מלמדת אותי שום דבר ורק הייתה מלווה שלנו בפרוייקט, שלחה לי את ההודעה הזאת כשהמפגש הסתיים.

הסיפור הוא שהייתי חייבת להחליף עובדת בעבודה,

משמרת לא מתוכננת שנפלה בדיוק על מפגש הסיום.

לא היה לי ממש אכפת,

כי אחרי מה שהוא (נקרא לו ס' אוקיי?) עשה, אחרי שבירת כל האמון שהיה לי בו,

לא ממש רציתי לראות אותו.

והוא עוד התקשר, כנראה כדי לשאול אם אני באה.

אבל בכל מקרה,

אולי לא היה לי אכפת, אבל בסופו של דבר הפרוייקט הזה היה חלק בשנתיים הכי משמעותיות בחיים שלי עד היום,

הפרוייקט הזה הטיס אותי לניו יורק פעמיים,

בזכותו בניתי עוד חלק בתוכי,

ורציתי ללכת.

אבל ברגע שנוצרה הזדמנות לא ללכת, ניצלתי אותה.

אז אחרי ההודעה של המדריכה, שהייתי חסרה, שלחתי לה למה לא באתי, אני לא אסתיר משהו שאין לי סיבה להסתיר.

ושאלתי אם היה משהו חשוב, חוץ מפרזנטציה שאנחנו מציגים בשבוע הבא.

והיא כתבה "רציתי שייצא לנו להיפרד כמו שצריך"

ואז הוסיפה "מקווה לראות אותך לפני סיום הלימודים. רק רציתי לציין שהיית חסרה."

וכן, נכון שהתפקיד שלי בפרוייקט היה מאוד משמעותי,

ונכון שהיא הייתה איתנו בניו יורק השנה והיו לנו המון קטעים ביחד,

אבל היא מורה בסופו של דבר, והיא לא חייבת לאהוב את התלמידים שלה בין אם היא מלמדת אותם או לא,

והעובדה שהיה לה אכפת שלא באתי והיא רק רצתה להגיד לי את זה חיממה לי את הלב.

 


 

בכל מקרה,

אני חושבת שאם גל הקטנה הייתה יודעת איך תהיה גל הגדולה, היא הייתה מרגישה קצת יותר טוב.

היא הייתה קצת פחות ביקורתית, כלפי עצמה וכלפי החברה.

גל הקטנה אולי הייתה שמחה יותר ממה שהיא הייתה.

כי הידיעה שבגיל 17 וקצת,

יהיו לה חברות שהעובדה שהן נפגשו מספר פעמים שאפשר לספור על יד אחת לא משפיע על העובדה שהן קרובות אליה יותר מכל חברה אחרת, 

ה"חברה הכי טובה" שלה כבר לא תהיה החברה הכי טובה שלה, כמו שהיא תמיד רצתה,

יהיה לה כסף, כדי לקנות את כל הספרים שהיא חולמת עליהם,

ויהיה לה זמן לקרוא אותם,

תהיה לה תעודת בגרות טובה,

וציונים טובים במתמטיקה,

היא תלמד את הדברים שהיא תמיד אהבה,

ואנשים יאהבו אותה רק בזכות מי שהיא.

הידיעה הזאת הייתה עושה אותה מאושרת.

הדבר היחיד שגל הקטנה לא הייתה מקבלת, בזמן שלגל הגדולה אין הרבה ברירה,

זו העובדה שכל מה שגל הקטנה רצתה בחיים, היה אהבה.

אהבה רומנטית שנמשכת לנצח.

כי מאז שגל זוכרת את עצמה כל מה שהיא עושה הוא לדמיין סיפורים בראש בהם אהבה זה הכל.

גם גל הגדולה עושה את זה,

אבל לגל הגדולה זה כבר לא הדבר הכי חשוב.

גל הקטנה הייתה בטוחה שברגע שיהיה לה חבר, וברגע שמישהו יאהב אותה, היא תהיה מאושרת.

אבל גל הגדולה יודעת שאהבה מהסוג הזה היא לא היחידה שמביאה אושר.

האהבה שגל תמיד הייתה צריכה היא אהבה עדינה ושקטה, 

אהבה שמבוססת על הערכה וכבוד.

אהבה שלא רואים הרבה, רק באירועים מיוחדים.

אהבה שמסתכמת במשפט "אל תמותי טוב?"

או "אני צריכה את החיבוק שלך"

אהבה שבאה מאנשים שלא חייבים לאהוב אותה, ולא חייבים לסבול אותה כשהיא במצבים הכי גרועים שלה.

האהבה שגל הקטנה לא ציפתה שהיא תקבל אי פעם היא אהבה מהחברות שלה, שאוהבות אותה כי היא מי שהיא,

כי היא קצת משוגעת, וקצת מטומטמת.

קצת חכמה, אבל ממש משוויצה בזה.

קצת קיטשית, וקצת מדכאת, וקצת מוזרה, וקצת דפוקה.

קצת מדברת יותר מדי על בישול, ועל הסדרות שהיא רואה, ועל הסרטים שהיא אוהבת והספרים שהיא קוראת.

קצת קשת הבנה וקצת מבינה לא נכון.

גל לא חשבה שמישהו אי פעם יאהב את כל הפגמים הקטנים האלה שבה, שהיא לא קיבלה.

כשהיא מדברת על הדברים שהיא אוהבת והמילים מתבלבלות לה, היא חשבה שאנשים ילכו, ולא יחייכו וינסו להבין.

כשהיא כותבת סיפורים היא ציפתה שאנשים יגידו לה שהיא לא טובה, ולא יעודדו אותה להמשיך ויעזרו לה לשפר.

גל לא חשבה אי פעם שמישהו יאהב אותה כי היא לא חשבה על אהבה מהסוג הנכון.

אז נכון,

עוד לא הייתה קיבלתי אף פעם אהבה רומנטית.

ובתור ילדה קטנה זה היה חסר לי, וחיפשתי את זה בכל מקום.

אבל היום זה כל כך שולי, רק עוד פרט קטן.

כי אני טובה בזכות עצמי, ואני לא צריכה גבר לידי כדי להוכיח את זה.

ברור שזה עדיין חסר לי, אני אשקר אם אני אגיד שלא.

אני אשקר אם אני אגיד שאני לא מקווה שיום אחד זה יקרה.

ואני יודעת שיום אחד זה יקרה.

אבל השינוי היחיד במחשבה שלי הוא שאני יודעת שאם זה יקרה, וזה לא קורה היום, זה לא סוף העולם.

יש לי את כל מה שאני צריכה כרגע.

אני במקום טוב בחיים.

לא חשבתי שאני אגיע לכאן, 

לא חשבתי שכל זה יקרה,

וזה קרה.

ואני שמחה.

ואני מאושרת.

וטוב לי.

 


 

גל הקטנה לא באמת הייתה חשובה למישהו,

אבל אם גל הקטנה הייתה יודעת כמה היא תהיה חשובה בעתיד,

אולי היא הייתה מרגישה קצת יותר טוב.

אולי היא הייתה שמחה יותר.

אולי היא הייתה מחייכת וצוחקת קצת יותר.

אולי היא הייתה מאושרת.

 

 


-גל ♥

 

 

נכתב על ידי Call Me G. , 11/6/2015 15:02  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  Call Me G.

בת: 27



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לCall Me G. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Call Me G. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)