אמא,
אם רק היה לי את האומץ ואת הביטחון להגיד לך הכל.
כל מה שיושב לי על הלב.
למה אני בוכה,
למה אני לא רוצה לדבר,
למה אני מסתגרת בחדר כל הזמן,
למה אני עצבנית,
למה אני פגיעה כל כך בבית כשבחוץ אני מראה חזות כל כך בלתי שבירה.
אם הייתי אומרת לך הכל הייתי אומרת לך שקשה לי כשאת כל הזמן מבקרת אותי.
שקשה לי שאת לא בוטחת בי.
שקשה לי שאת מזלזלת בי.
שכשאני בוכה אני רוצה שיהיה שם מישהו שיגיד לי שהכל בסדר וזה לא יקרה שוב.
את אולי עושה את זה לפעמים, אבל את לא עומדת בהבטחה שלך.
את מבקרת אותי, יורדת על דברים שאני עושה, מזלזלת בי ואחר כך כשאני נשברת כי אני לא יכולה יותר את באה, מבקשת סליחה ואומרת שזה לא יקרה יותר.
אבל יומיים אחרי זה קורה בדיוק אותו הדבר.
וזה חוזר על עצמו.
את מזלזלת בעובדה שאני שמה לב לכל הפרטים הקטנים.
אבל כמה פעמים זה עזר לך?
המון.
אם הייתי אומרת לך הכל הייתי אומרת לך שאני שונאת את האפלייה שאת עושה ביני לבין האחים שלי.
כי בגיל שלהם אני כן עשיתי את כל הדברים שאת אומרת להם שהם לא צריכים לעשות.
אני כן הייתי מסדרת את הבית וכן הייתי מכינה אוכל וכן הייתי עושה הכל.
אז מה ההבדל ביני לביניהם?
אם הייתי אומרת לך את זה פה היה מגיע חלק שבו את מספרת לי שבגיל שלי היית עושה יותר ממני ובלה בלה בלה.
זה לא עוזר!
את לא מבינה?!
זה רק גורם לי להרגיש שאת מזלזלת ביכולות שלי וחושבת שאני לא יכולה לעשות דברים.
אם הייתי אומרת לך הכל הייתי אומרת לך שאני צריכה שתקשיבי לי כשאני מדברת איתך.
גם אם זה קשה.
כשאת מדברת איתי אני מפנה אלייך את כל תשומת הלב שלי.
אבל כשאני מדברת איתך לפעמים אני צריכה לחזור שלוש, ארבע, חמש פעמים על הדברים שאני אומרת כי לא היית מרוכזת.
למה לא היית מרוכזת?
כי הסרט שאת רואה היה יותר חשוב.
כי הטלפון לחברה שלך היה יותר חשוב. כאילו הוא לא היה יכול לחכות דקה.
ויש עוד מליון סיבות.
כל פעם שאת קוראת לי לעשות משהו אני ישר באה.
אבל כשאני צריכה אותך, שתבואי לחמש או עשר דקות כדי לדבר איתי,
יש לך דברים יותר חשובים לעשות.
כשאני מסדרת ומנקה ועושה את מה שאמרת לי את לא אומרת לי מילה אחת טובה!
אבל כשאני לא עושה כלום ישר את באה בתלונות.
אם הייתי אומרת לך הכל הייתי אומרת לך את זה,
ועוד אלפי דברים שעוברים לי בראש.
והייתה פעם אחת שבאמת עמדתי להגיד לך את זה!
ואת זוכרת מה קרה?
כנראה שלא.
אז ככה,
אני ישבתי בחוץ על הנדנדה בחצר יותר משעתיים.
ואת לא שמת לב בכלל!
ואז אחר כך שנכנסנו לחדר שלי כדי לדבר אחרי 3 דקות אמרת לי שאת עייפה ושאת רוצה ללכת לישון.
זה פגע בי!
אז כנראה שהסיבה שאני לא אומרת לך את כל זה היא שאני יודעת שבכל מקרה לא תקשיבי לי.
ובכל מקרה את תשכחי הכל ביום שלמחרת.
אז למה להתאמץ?
ממני,
הבת הגדולה שלך, שכבר כמעט 15 שנה את מגדלת ואף פעם לא מצאת את הזמן כדי לשמוע את כל הבעיות שלה בלי ללכת באמצע.
עיניים אדומות,
ידיים שחייבות לזוז,
דמעות גדולות שיורדות,
ומוח שלא מפסיק לחשוב.
זאת אני.
כשאני עצבנית,
פגועה,
כועסת.
זאת אני כשאף אחד לא מבין אותי.
אני מתפלאת איך אף אחד לא שם לב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.