.When you have lost hope, you have lost everything

עשר שנים. (וכמה ימים, אבל הייתי עסוקה, וישראבלוג לא נתן לי להיכנס לחשבון שלי משום מה...)

עשור שלי, ושלך ביחד.

לפני עשר שנים הייתי בכיתה ט, אבל את הבלוג הראשון שלי פתחתי בכיתה ח, או אולי ז.

אני זוכרת את השיחות על ישראבלוג במסדרון, ליד הלוקרים, עם אנשים שהיום כל כך רחוקים ממני.

לפני עשר שנים פתחתי את הבלוג הזה, ומשום מה הוא זה שנשאר איתי עד היום.

וכתבתי פוסט אחד, שאני חושבת עליו עד היום, ואני חוזרת אליו כל תקופה, ואני עורכת אותו מחדש בראש, עם הידע שיש לי עם ההיכרות שלי עם עצמי, ואני אוהבת אותו יותר בכל פעם.

כנראה הייתי בבית, בחדר בו אני יושבת גם היום, אחרי שחזרתי מיום לימודים, פתחתי את המחשב שהיה לי בזמנו (אחד שיושב על שולחן לא רחוק ממני, אחרי שלפני חודש בערך ניסיתי להדליק אותו ללא הצלחה, אבל הגיע זמנו, לא ציפיתי ליותר מדי), וכתבתי את מה שיש לי על הלב. ומה שיש לי על הלב באותו יום בסוף מאי לפני עשור היה כמה אני לא מאושרת.

ועשר שנים אחר כך, אני עדיין לא מאושרת.

כי אושר הוא לא לינארי. וזה משהו שלא ידעתי בזמנו, אני חושבת שאפילו לא ידעתי מה המשמעות של לינארי (או שאולי כן? מתי לומדים פונקציות לינאריות?) אושר בא והולך.

אז אעשה רגע את אחד מאותם שכתובים שאני עושה לפוסט המקורי, ואסביר אחר כך.

אני לא מאושרת, באמת שלא.

אני יודעת שאין בנאדם שהוא באמת מאושר, אני יודעת שאני לא.

אני לא שמחה כל הזמן, אני לא מחייכת וצוחקת כל רגע, אני בוכה המון, מהכל, הדמעות שלי מגדירות אותי, ואני מתנדנדת תמיד בין להיות בסדר (תקראו לזה מאושרת, אני לא יודעת), ללהיות לא בסדר, ללהיות קרה ואדישה ומנותקת.

היום יש לי מטרה, ועם כל האירוניה שבדבר, המטרה שלי היום היא להיות מאושרת. אני במרדף אחרי האושר כבר עשר שנים.

עשיתי דברים שאני יכולה להתגאות בהם, כאלה שאמרתי "אני רוצה את זה, ואני אשיג את זה למרות מה שאומרים." השגתי כל כך הרבה, עשיתי כל כך הרבה, ואני עדיין מרגישה שזה לא מספיק. כנראה לעולם לא אהיה מרוצה מעצמי.

ולמרות שהשגתי כל כך הרבה מטרות, למרות שקיבלתי כל כך הרבה דברים שרציתי כל כך הרבה זמן, אני עדיין רודפת אחרי מחשבה מנותקת מהמציאות שיש טוב יותר. ואולי לא השגתי את הדבר הנכון עדיין.

יש משהו שעוצר אותי מלהגיע לאושר המושלם, ואני יודעת שזו אני, וזה לא כדי שתהיה לי תקווה לאושר, אלא כי אני פשוט מתאמצת יותר מדי.

ואחרי עשר שנים אני מסתכלת אחורה.

אני מרגישה שכל הפוסטים האחרונים שלי הם שיקוף ישיר של המצב המנטלי שלי בשנים האחרונות.

לפני עשר שנים, כשהייתי נערה, השתמשנו במילים כמו דיכאון וחרדה בכזו חופשיות, ניכסנו לעצמנו הפרעות בשביל תשומת לב. או שאולי לא, אולי הבנו כבר אז כמה אנחנו לא מושלמים.

כמו לפני עשר שנים, גם היום אני עוד לא מאובחנת. ואני מאמינה שזה יקרה בקרוב.

אבל אחרי שההורים שלי התגרשו נפלתי עמוק לבור במשך כמה חודשים, לא אכלתי, ברחתי מהכל, היה לי כל כך קשה לקום מהמיטה, לעשות את הדברים הבסיסיים, העדפתי לא לצאת מהחדר בכלל, גם אם זה אומר שלא אלך לסופר לקנות אוכל, ופשוט אשאר רעבה. עשיתי רק מה שהייתי חייבת, שתיתי כל כך הרבה וכמובן שעל בטן ריקה, ורק במבט לאחור אני מבינה שזה היה דיכאון כנראה, נפילה קשה למקום לא טוב.

ולהגיד ששנה וחצי אחר כך אני בסדר? ממש לא. כי יש רגעים שבהם אני קמה בבוקר ויודעת שזה הולך להיות יום נמוך, יום קשה שבו לא אהיה ב100% שלי, ואפילו לא ב30%.

אלה ימים שבהם אני אסגור את הדלת, ואשים את האוזניות שלי ופשוט אבכה עם איזה שיר ששובר לי את הלב בצורה הנכונה.

ואז אני הולכת לישון, וקמה בבוקר, וממשיכה הלאה.

בצורה שגל של 2012 הייתה קוראת לה לא מאושרת, כי היא באמת לא מאושרת.

אבל אז יש ימים שבהם אני עם אדם שאני אוהבת, בין אם זו חברה מהצבא, או חברים מהלימודים, או בני הדודים שלי, והכל טוב, ואני צוחקת, וטוב לי כל כך, הלב שלי מתכווץ מאהבה ומאושר.

וגל של 2012 הייתה מסתכלת על זה ושמחה בשביל גל של 2022.

ויש ימים שבהם אני קמה בבוקר, והכל מרגיש לא נכון.

כמו תמונה שתלויה מילימטר אחד הצידה, ומשהו בה לא בסדר.

ואלה ימים שבהם ארגיש מנותקת מהכל (המרצה לפסיכופתולוגיה קורא לזה מצב דיסוציאטיבי, אני קוראת לזה אבחון עצמי מיותר), הלקוחות שיכנסו לחנות יצאו ממנה אחרי שיקבלו ממני שירות שלא אזכור שנתתי, ואתנהל בעולם בריחוק מסויים.

ויהיו ימים שאהיה חדה, ומפוקסת, וארגיש 100% אני. ובימים האלה, השכל שלי יעבוד ואני ארגיש כל כך טוב עם זה, ורק אחר כך אשים לב שהייתי מנותקת לגמרי מהרגש, ושם היה לי הכי טוב. במקום המנותק, שבו אני רק חושבת ולא מרגישה.

ועם הדיכאון, והדיסוציאציה, יש את החרדה התמידית, זו שגורמת לי לחרוק שיניים, ולא לישון, ולהיות תמיד במוכנות לתגובה. "תגובה למה?" אני רוצה לשאול את עצמי, אבל עצמי עסוקה בלהיות מוכנה להגיב לאיום שלא מגיע.

ועם כמה שאני לא מאושרת הבעיה הכי גדולה שלי היום, לעומת 2012, היא שאני עייפה. בעיקר מעצמי.

ובגלל העייפות הזו לקחתי פה הפסקה קצרה בכתיבה, והלכתי אחרוה בפוסטים שלי בבלוג, לתקופת הצבא.

ופאק – כמה עברתי בעשר השנים האחרונות?

מכיתה ט, ועד השנה האחרונה של התואר הראשון.

גל של 2012 לא ידעה כמה האנשים של 2022 יהיו חשובים לה.

גל של 2012 הייתה בטוחה שהאנשים שהיא מוקפת בהם ימשיכו איתה לנצח, החברה הכי טובה שהייתה לה אז (והן התחילו להתרחק, וזה כאב לה) היא זיכרון רחוק, למרות שהיא לומדת איתה באותה אוניברסיטה, אבל במסלול אחר. היא כבר לא בתחרות איתה 24/7. היא לא צריכה להוכיח יותר שהיא טובה. החברות שבו אחר כך גם הן רחוקות כל כך, ביחד עם כל הרעל שהן הכניסו לחיים שלה. היום יש לה בדיוק את האנשים הנכונים. אלה שאיתה בטוב וגם ברע, לא רק באחד מהשניים. אלה שיודעים מה היא צריכה, אלה שקוראים אותה בלי מילים. אלה שאוהבים אותה. בזכות ובגלל מי שהיא, ולא למרות הכל.

גל של 2012 לא ידעה לכמה היא מסוגלת.

גל של 2012 חשבה שהיא מוגבלת בעולם שבו היא יכולה לעשות הכל, היא כבר לא גרה עם אמא שלה שמכאיבה לה כל פעם מחדש, ומעבירה לה את המסר שאין שום דבר שהיא יכולה לעשות שיהיה מספיק.

בקצרה, גל של 2012 הייתה בטוחה שהיא לא טובה מספיק.

גל של 2022 יודעת שהיא כן.

וגם אם קשה לה לזכור את זה לפעמים, בעיקר בימים הקשים, היא עדיין יודעת את זה בתוך תוכה, וגל של 2012 לא חשבה שזה אפשרי בכלל.

אולי בגלל זה היא לא הייתה מאושרת, אותה ילדה קטנה בת 14 שרק הייתה צריכה שיאהבו אותה כמו שצריך.

ותמונת הרקע שלי במחשב היא של גל של שנת 2000. וגל של שנת 2000 בכלל לא ידעה מכל זה, היא לא ידעה מה זה מחשב, או מה זה אושר. היא רק ידעה לצחוק, עם הכלבה שהייתה לה באותו הזמן, והיא לא ידעה ש22 שנים אחר כך היא תהיה מה שיחזיק אותה בימים קשים.

כי כשאני סוגרת את כל הקבצים וחוזרת לשולחן העבודה אני רואה את החיוך שלי מאותו יום אקראי בבית הראשון בו גרתי, ואני נזכרת שאני עושה הכל בשבילה.

בשביל אותה ילדה שעוד לא ידעה כאבים בחיים, אותה ילדה שלא הייתה צריכה לדאוג מכלום.

והיום, עם כל הדאגות והצרות של החיים הבוגרים, היא מה שמעודד אותי. כי הייתי עושה בשבילה הכל. אני עושה בשבילה הכל.

ובגיל 14 פתחתי את הבלוג הזה, כנראה כדי שעשר שנים אחר כך אוכל לכתוב את הפוסט הזה בדמעות.

אז תודה בלוג יקר שלי, שהיית איתי לאורך כל השנים האלה.

אני מקווה שאזכה לשמור אותך לנצח.

תודה על כל השעות שהעברתי פה, בלכתוב את מה שישב עלי.

אני מאמינה שהכתיבה ההיא הובילה לכתיבה של היום, שאני כל כך אוהבת ומתגאה בה.

תודה שעברת איתי שנה אחרי שנה, מחטיבה לתיכון לצבא לטיול לאקדמיה.

תודה שעברת איתי שברון לב אחרי שברון לב, בלי מערכת יחסים אחת.

תודה שעברת איתי חברויות כושלות, שהובילו לאמיתיות והנכונות ביותר.

תודה שעברת איתי עשר שנים, שבהן הבנתי (ואני עדיין ממשיכה להבין) מי אני – באמת.

תודה שספגת את כל הדמעות, מזל שזה מחשב נייד שצריך להיות קצת רחוק ממני כדי שאצליח לכתוב אז הספיגה היא מטאפורית ולא פיזית.

תודה שאתה פה, תודה שתמיד היית פה (חוץ מכמה רגעים שלא, אבל לא באשמתך)

תודה לכל מי שקורא, לפעמים מרגיש כאילו המילים שלי יוצאות ורק אני חווה אותן, וזה בסדר, אבל אז אני נכנסת ורואה תגובה וקצת הזוי שמישהו קורא את מה שאני כותבת, זה תמיד היה הרצון הכי גדול שלי ביחד עם הפחד הכי גדול.

אני אוהבת אותך בלוג שלי, עם כל הגלגולים שעברת לאורך השנים.

תודה על הכל,

מקווה שהפוסט הבא לא יהיה כל כך קודר ומדכא, ואני מקווה שלא אבכה בזמן שאכתוב אותו.

(אני גם מקווה שאצליח לפרסם את הפוסט הזה מתישהו בקרוב, אני מנסה להתחבר לישרא כבר שעתיים בערך.)

אוהבת,

גל ♥