עשן סיגריון כחלכל אופף אותי, הדם מפעפע לו בעורקיי. הנפש הפצועה שלי אמרה את שלה.
הגיע הזמן. הגיע הזמן לעשות את הצעד שייחלתי לו שנים כה כאובות.
אני מביטה סביבי, חושך. הכוככבים קורצים לי מן השחקים, מעודדים אותי .
אני מושיטה את ידי החיוורת והמצולקת קדימה,מביטה בקווי המתאר הכחלחלים של וורידי.
מחשבה טורדנית חולפת לה בראשי, אך אני מעיפה אותה ממני, כאילו הייתה זבוב חסר משמעות.
אני שולחת את ידי לכיס האחורי בג'ינס הקרוע והמשופשף שברשותי כבר שנים, כמעט כמו הדחף העז לשלוח יד בנשמתי- בדיוק מה שאני הולכת לעשות ברגע זה.
אני שולפת את הלהב היקרה שלי, מחזיקה אותה ביראת קודש בין אצבע לאגודל ומרימה אותה כנגד הירח, בוחנת את הנצנוץ המהפנט שלה, ואת הדם הקרוש שכנראה לא יעלם ממנה לעולם.
הדבר היחידי שיפה בגוף שלי הוא הדם שלי, חוץ מהדמעות. זכות, מבריקות. בדיוק כמו הלהב.
היד שלי רועדת קלות,כנרגשת מן המעמד המקודש שהיא נקלעה אליו.
הלהב נשלחת לכוות הצללים הכחולים, מסמנת את דרכה לאורך הוורידים החיוורים, לא פוצעת- מלטפת.
את דרכה חזרה היא עושה כבר בעוד היא משאירה שריטה ששטחית רצופת טיפות אדומות ויפייפיות כמו אבני אודם.
אותה מחשבה מציקה משעה קלה קודם מרצדת שוב במוחי המנוות מכאב ונשארת שם לרגע קט. אולי...?
"לא!", אני לוחשת בתקיפות.
אני שוב מביטה סביבי. אאולי משהו השתנה?
הכל אותו דבר נוראי.
הפעם הלהב כבר חורצת את החתך השטחי לעומק מספיק כדי לקרוע את הוורי הכחלחל.
הדם זורם. אני מאבדת את ההכרה. אני נופלת.
חופש.
סוף.
-
שיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
