הרטבתי רק אתת קצות אצבעותיי במיים, התחושה הטובה הזאת, להרגיש את הים מתחתייך, תמיד מרגיעה אותי, ותאמינו לי, לא קל להרגיע אותי...
'אני יכולה להישאר ככה שעות' חשבתי לעצמי. השמש המלטפת והרוח שמעיפה את שערי האדום.
לפתע מישהו הסתיר לי את השמש, פקחתי את עייני וראיתי מישהו עומד מולי ומסתכל עלי.
"אפשר לעזור לך איכשהו?" שאלתי
"לא, סליחה שאני מפריע" אמר
"אתה קצת מסתיר לי את השמש" אמרתי
"אויש סליחה!" אמר ומיהר לזוז ולהיתישב לידי. רק שלא יתחיל לדבר איתי אין לי כח לכלום עכשיו חשבתי לעצמי
"אני מייקל דרך אגב" אמר, אוף! למי יש כח לדבר עכשיו ?!
"סאלי, נעים מאוד"
"נעים מאוד"השיב. היה משהו מיוחד בקול שלו, משהו שהזכיר לי את דיק.
"אז, מה את עושה כאן?" שאל
"אני? אני סתם..." עניתי לו ובלב חשבתי מה זה ענינו?
"אה... אז בא לך אולי לבוא למסעדה?"
"תראה, הכרתי אותך לפני בדיוק 5 דקות ואתה כבר מזמין אותי לצאת? אני מצטערת, אני עוד לא יודעת עליך מספיק"
"אז תכירי אותי במסעדה!" וואי! איזה ביטחון עצמי יש לבן אדם! בא לפה ומתחיל לדבר איתי כאילו הוא עושה את זה כל יום! ואז עוד מזמין אותי לצאת איתו?
"טוב נו, אבל אל תצפה שיגדל מזה משהו."
"אל תדאגי, את באה?" אמר ונעמד עם היד מושטת קדימה
"זה בסדר, אמרתי וקמתי, אני יכולה להסתדר לבד..."
פרק ראשון!!! אשמח לתגובות...
אהבתם את הרעיון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: