קרו הרבה דברים עברה יותר מחצי שנה... ואני לא ממש יודעת מה החזיר אותי לפה אבל ככה יצא 

01.03.11

4 שנים
48 חודשים
192 שבועות
1,424 ימים

אם לא ידעתם זה היום הולדת של ג׳סטין ביבר, של חברה טובה שלי מיכל שהיא ג׳ינג׳ית, ו22 ימים מהיום הולדת שלי.
אא.. וגם היום בו הכל השתנה.

היה אפשר להרגיש את הפחד חונק אותי והיאוש מלטף אותי, שניהם בהרמוניה לוחשים לי להפסיק ולוותר. 4 שנים עברו מאותו הלילה שאמא מצאה אותי בחדר מלא קרעי ניירות דמעות ומכתב. כל דבר שאי פעם כתבתי וכל ציור שאיי פעם ציירתי זרוק וקרוע על הרצפה. אני תוהה אם זה היה מעשה סימבולי או פשוט גל של שיגעון. 48 שבועות מאז שעלינו לבית החולים. הייתי רק בת 14 כשכל מה שהיה לי נפל והתרסק לרסיסים, ממש כמו קרעי הנייר ששכבו על הרצפה בחדר שלי. אתה לא צריך למות בשביל להרגיש שאתה מת, זה שאתה נושם לא בהכרח אומר שאתה חיי. רק קיים, ואני לא יכולתי יותר. כל החיים שלי יהפכו לאוסף של כתבים מאותו היום, נסיון להסביר את השיגעון. אני אפילו לא אתחיל לנסות. עכשיו 4:10 לפנות בוקר. רק עכשיו ראיתי את התאריך מתנוסס לו במסך הטלפון שלי. 
ופתאום חשבתי כמה מפגר היה מצדי לחתום את התאריך על מכתב שמציין בו שאין לי יותר כוח ואני רוצה למות. כאילו כבר ידעתי שאצטרך לשמור אותו במשך שנים במגירה נעולה חבוי מכל אדם. רק כדי להיזכר שגם כשאני חושבת שהגעתי לתחתית תמיד אפשר ליפול יותר עמוק. לשיגעון, לדיכאון לפחד לחרדה. עברו 1,424 ימים וזה נשמע כל כך מעט. ותראו אותי עכשיו. מילים לא באמת יכולות להסביר את ההרגשה אבל אנחנו בכל מקרה ממשיכים לנסות. במשך השנים חיפשתי מטאפורות שיתאימו לאותו הזמן. צונאמי בלון מתפוצץ אסון טבע לידה מחדש. אי אפשר להביא במילים את הדברים הכי עוצמתיים, ובכל זאת אנחנו ממשיכים לנסות. לפעמים לצעוק מצליח לספק לנו את ההרגשה. אבל אם אני אצעק את הלילה הזה אני לא אפסיק בחיים. הלוואי ויכולתי לתת לך לקפוץ רק לשנייה לתוך הראש לי ולהבין. ולא כדאי שתישאר שם יותר מדי זמן, פעם הייתי אומרת שתידבק בחשכה אבל עכשיו אני אומרת שאני בשיפוצים. ואני יודעת שזה מסע שהתחיל לפני 4 שנים ולא יגמר לעולם. כשאתה מוותר ונלחם מחדש. ושוב, שום מילה לא תתאר מזה ליפול לתוך התההום הזו.

תאמינו לי כבר ארבע שנים שאני מנסה למצוא את המילים הנכונות. ורק עכשיו השלמתי עם זה שהן לא קיימות. ואני בסדר גמור.

01.03.15