אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

בחצר אחד הבתים, בעיר קריית-שמונה, ישנו עץ.
עץ לימונים גדול וחזק, אשר את כל הרוחות החזקות והגשמים שרד. את העץ הזה הכרתי מילדותי, כשנהגתי לבוא לבקר את סבי וסבתי. העץ היה גדול, ושורשיו העמוקים נטועים בחוזקה באדמה.
העץ הזה היה מקום המפגש בין בני-הדודים, גדולים וקטנים, וכל מי שרצה, היה מוזמן בשמחה להצטרף לחוויה.
היינו משחקים תחתיו שעות. ובקטיפת הלימונים ממנו, תמיד שמחנו לעזור.
העץ היה גדול וצמרתו הגדולה כיסתה כמעט את כל החלקה. שם היינו יושבים בימי הקיץ החמים , עם כוס לימונדה קרה וטובה שמלימוני העץ הוכנה, מלווה בקוביות קרח ובמשחק קופסא. שם נהגנו לשכב על הערסל שהיה תלוי בין ענפיו החזקים, לשחק משחקי ילדות כמו תופסת ומחבואים.
למרבה הצער, בפסח האחרון קרה דבר נורא, רוח חזקה נשבה ואת העץ שברה. וממנו נותרו המוני לימונים אשר חולקו בין בני משפחה, חברים ומכרים.
מהעץ הגדול, החזק והגבוה, נותר רק גזע עץ קטן, שביום מן הימים את צמרתו ישלח לגובה.