אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...
אני עוד פה, ואני סטודנטית. עייפה. |
| 6/2014
ו..בו יה! זה נגמר (: או הזווית הטובה ביותר של השמש.
אני חופשייה,
באופן סופי (:
אני יודעת שיום אחד אני אתגעגע לתקופה הזאת.
תקופה של התבגרות, בגרויוץ, מריטות עצבים, התפרצויות זעם וכל מה שיהפוך אותי למי שאני אהיה באמת.
בינתיים, לא אכפת לי מזה.
בגרויות 2014- תם ונשלם, בשבל לאל, לבורא עולם (: וול, אני עייפה.. ופתאום התחשמק לי לעלות משהו שכתבתי ומחקתי מכאן בעל כורחי.-
"תנסי שנייה להסתכל על זה מנקודת מבט אחרת" המורה העירה לי בעודי מנסה להבין למה לעזאזל אני לא מצליחה לתפוס את קרני השמש באופן הגיוני כמו חבריי לכיתה.
"מה זאת אומרת מנקודת מבט אחרת? " שאלתי את המורה שהתקרבה אליי בחיוך והפכה את המראה על צידה השני.
"ככה, אביה" היא אמרה ברוך "בצורה כזאת" הבנות צחקו ואני הסמקתי, מתביישת מעצם העובדה שהמראה הייתה הפוכה כל אותו הזמן.
-
השיעור בפיזיקה נגמר. אספתי את דבריי והצטרפתי לשאר חברותיי לכיתה, שהיו בדרכן אל הלוקרים ומשם לחדר האוכל רחב הידיים -מפטפטות כהרגלן.
"אביה" פנתה אליי אחת מהן, ובתגובה לכך סובבתי את ראשי במהירות.
"מה?" שאלתי וסובבתי את ראשי בחזרה, מנסה שלא להיתקל בתלמידי שכבת י"ב.
"לא משנה, נדבר על זה בחדר האוכל" אמרה ונבלעה בין האנשים בתוך חדר האוכל. מצאתי את מקומי והתיישבתי לידה, היא הסבירה לי על שכבת י"ב ועל המראה ההפוכה בשיעור פיזיקה. היא נראית ידידותית, ולמרות זאת עדיין אחרי ארבעה חודשי היכרות לא ידעתי מי זאת. העיניים שלה היו כחולות כמו הים, עמוקות ונוגות כל כך, ניכר עליה שהיא מפחדת ממשהו או ממישהו, ומסתמן שהיא נורא אוהבת מראות.
אני מכירה אותה כבר ארבעה חודשים ואני עדיין לא יודעת איך קוראים לה. הקשר שלנו היה מתחיל ונגמר בכיתת הפיזיקה, היא תמיד הייתה מסתכלת עליי בעיניה הכחולות שהיו הופכות לי ובייחוד למורות את הבטן מרוב יופי.
היא הייתה סוג של מנודה חברתית, אחת כזאת שלא מדברת ומתעניינת בדברים שלפי דעתנו הם לא כאלה חשובים.
פעם סיפרו לי שאבא שלה מת באחד ממבצעי צה"ל כשהיא הייתה תינוקת והשאיר את אימא שלה בהריון.
תמיד כשהיא דיברה כולנו שתקנו. אמנם, היא הייתה מן חוצניקית כזאת, אבל הייתה לה מן אושרה של עדינות שיכולה להמס אותנו מהרגע שפתחה את הפה.
מישהי פעם אמרה לי שקוראים לה נעם, ושהיא הבת הבכורה של מישהו שהיה בבית ספר הזה, ומת במבצע צה"ל - אבל אני לא מאמינה לזה. קשה לי להאמין.
לנעם, היו עיניים כחולות שכבשו אותי מהשנייה הראשונה, הייתי יושבת לידה בכל ההפסקות והשיעורים, מנסה לפרוץ דרך אל נבכי ליבה ולהבין מה לעזאזל עובר עליה.
"יש לשמש כמה זוויות" נזכרתי במה שאמרה לי פעם אחת אחרי אחד השיעורים "פשוט צריך למצוא את הזווית הנכונה. הזווית הטובה ביותר של השמש"
-
חבל שהיא לא כאן כדי להראות לי את זה.
היא נמצאת עכשיו בשמיים ומכוונת את זוויות השמש, על הצד הטוב ביותר שהיא יכולה להפיק מהן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם