| 8/2014
Senior, here I come
12th grade, זה נורא מוזר לי להגיד את זה. את עצם העובדה שאני בכיתה י"ב.
אני עוד שלושה חודשים וחצי בת 18 [ארבע חודשים מינוס עשרה ימים] ואנשים מופתעים לשמוע את זה.
אפשר להגיד שזה די נמאס לי, לשמוע את זה. אבל אני מבליגה. הרי מה אני יכולה להגיד על זה? שזאת האמת? אני צריכה לשלוף להם ת"ז כדי להוכיח את זה? צריכה לספר להם את סיפור חיי העגום?
לא, וגם אני ממש לא רוצה.
-
אני די חוששת מהשנה הזאת, זאת שנה אחרונה. אני רוצה בה המון חוויות, זיכרונות יפים והיכרויות חדשות. גם של עצמי וגם של הבנות בכיתה. אבל אני מפחדת שאני שוב לא אצליח להתחבר אליהן. לפחות יש לי את האנשים במקדונלד'ס. רובם אנשים איכותיים מבתים טובים, אבל יש כאלה שגם עושים שטויות. ונחמד לי איתם, יותר מהבנות בכיתה.
אתמול הייתי בהופעה, הופעה של עילי בוטנר וילדי החוץ בעיר שלי. הלכתי עם נערה חמודה שהכרתי בעבודה. זה היה רק היא, חברה שלה, אני ואחיה הקטן. והיה כל כך כיף, הרצנו צחוקים על העובדים ודיברנו מלא. היא אמנם לא הסכימה להיות מישהי שמתלהבת בהופעה ישבה על הדשא בזמן שאני רקדתי וניסיתי לגרום לאחיה הקטן להשתחרר מעט, גם כי היא ביקשה ממני.
אחרי שההופעה נגמרה, פרשנו קצת כדי לדבר, ואז הלכתי, כי הן היו עייפות ורצו לישון. ואז פגשתי שלוש בנוטת מהכיתה שלי, רציתי לשבת איתן באיזשהוא מקום שהן הלכו והן: "לא, אבל אנחנו לא יודעות... אנחנו לא בטוחות שאנחנו הולכות.."
כאילו מה?! אתן יכולות להגיד שאתן לא רוצות שאני אצטרף אליכם, זה בסדר. אני לא אכעס ואני לא איעלב. כבר ממזמן הפסקתי להיות הילדה הקטנה שלכן שנעלבת מכל דבר. אני יותר גדולה מכן, וגם יותר בוגרת מהן.
אז הלכתי לשבת עם אחותי קצת, וזה היה ממש מצחיק. אח"כ, היא הלכה לסרט עם עוד עמיתה מהעבודה ואני הלכתי הביתה, כי הייתי צריכה לקום מוקדם בשישי בבוקר.
-
אני לא רוצה להיות להיות הילדה הקטנה שמתעצבנת, נעלבת ומפחדת להגיד את הדעות שלה מול אחרים.
אני כבר ממזמן הפסקתי להיעלב, ואני חושבת שהגיע הזמן שאני גם אתחיל להגיד את הדעות שלי בקול, בלי להגיד נכון, אחרי כל משפט שהן אומרות.
אני צריכה להתחיל לחשל את עצמי מולן, ולהיות יותר דעתנית, יוזמת ופרו-אקטיבית. בלי שום קשר למה שהן רוצות או מציעות לעשות.
זה מזכיר לי שאתמול הייתי בבוקר בבית הספר. חלקכם בטח תתהו למה. אז אני אקדים תרופה למכה ואומר שבתור שכבת י"ב, מתפקידנו הוא לקשט את הבית ספר לקראת החזרה ללימודים, שתהיה אווירה נוחה.
בשעה מסוימת המורה שהגיעה הייתה צריכה ללכת והפקידה אותי כאחראית, זה היה די פשוט. אבל הן לא הפסיקו לטרטר לי במוח.
"תביאי את זהב.. תיקחי את זה.. תתלי את זה.. תעשי את זה.. למה זה ככה? אבל זה רעיון די טיפשי, הן לא יבינו..." וכו'.
באחת מהפעמים שזה קרה, התעצבנתי. לא יכולתי יותר. אמרתי לאחת מהן: "אולי במקום להגיד לי לעשות דברים ולתקן אותן, תעשו גם אתן משהו?"
מה היא ענתה לי: "סליחה, את חצופה." יש לי משהו אחד להגיד על זה ושימות כל העולם, היא חצופה.
אני לא העבד שלה, ואני לא השפחה שלה. זה שמינו אותי לאחראית לא אומר שצריך לסובב אותי על האצבע הקטנה. בפעם הרביעית שזה קרה, קמתי והלכתי. לא יכולתי לסבול את ההתנהגות שלה יותר.
חצופה, מה נראה לך?
-
אני רוצה שהשנה הזאת תהיה חווייתית ומלאת זיכרונות בשבילי. ואני אעשה את זה.
איתן או בלעדיהן, כרגע זה ממש לא משנה לי.
שנת לימודים מוצלחת לכולם, ושבת שלום.:)
גם אם היא אחרונה לחופש הזה, ואחרונה בכלל בכל ימי לימודיי.
י"ב, הזוי משהו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם