אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

לפעמים אני תוהה מה יקרה עוד שלושה חודשים ועשרה ימים, ב-19/12/2014, גיל 18 הנכסף.

אני אהיה יותר גדולה? טוב, נו, בשביל זה יום ההולדת קיים.

אני אדע יותר? אני משערת שיכול להיות שאדע יותר, כי אני אחת כזאת שאוהבת ללמוד ולהעשיר את הידע הכללי שלה.

אני אראה באמת בגילי? נממ.. רוב הסיכויים שלא.

יהיו לי חברות שיחגגו לי? אני משערת שלא, ואז יעבור לו עוד יום הולדת מסכן. אע״פ שזה גיל 18, הוא יסתכם לו במתן ברכות בפייסבוק/בוואטסאפ/באינסטגרם, וזהו. יום ככל הימים.

עם טוויסט אחד קטן בעלילה, גיל 18. שוב לבד.

~

אני לא יודעת מה גרם לי לשנות את מה שרציתי לדבר איתה מלכתחילה.

אני לא יודעת מה גרם לי לספר לה חצי ממה שהיא לא אמורה לדעת.

אני לא יודעת מה גרם לי לספר לה על זה, שאימא אפילו עוד לא הספיקה לבדוק אותו.

~

אני כן יודעת ששכחתי לספר לה שכבר חמש שנים אני מרגישה לבד, בלי חברות, בלי מישהי שתהיה שםבשבילי כשקשה לי, שתצחק איתי ושתהנה איתי כמו שהן עושות אחת עם השנייה.

מצד שני, אף פעם לא שיקפתי להן את מה שאני באמת מרגישה, שזה מעצבן אותי ומכאיב לי בו-זמנית שהן עושות דברים בלי ליידע אותי, מדברות על נושאים ואומרות שאני לא ׳בוגרת מספיק׳. תסלחו לי על הביטוי:אימא שלכן לא בוגרת מספיק! אני יותר גדולה כאן מכולכן!! אז סתמו ת׳פה ושבו בצד, יא צוציקיות. אז נכון, יש פעמים שאני קצת ילדותית או מתנהגת שלא במקום, זאת לא סיבה לדבר על נושאים ולא לשתף אותי בהם, לא סיבה כדי לנעוץ סי מבטים ולגרום לי להרגיש לא נוח כשאני עומדת על ידן.

אני צריכה לשקף לה מה אני מרגישה קודם, זה מה שחשוב עכשיו.

השנה אני טורחת לעמול על כישוריי החברתיים, כי אני לא רוצה לסכם את יום ההולדת הבא ב׳הייתי לבד, בירכו אותי, הביאו בלונים אבל לא טרחו לחגוג׳

כי זה עוד פעם ייכאב, ואני עוד פעם לא אצליח לשקף להן את מה שאני מרגישה.

כי אני פחדנית, וזהו.

~

היא אמרה שהתפיסה שלי כלפי עצמי היא נורא מעוותת, תמיד חשבתי שבגלל האבחון, וההפרעותצקשב וריכוז אני לא טובה מספיק כמו אחיות שלי, לא מקבלת ציונים כמוהן וכו׳

נוכחתי חגלות שזה לא בדיוק נכון, וגם על זה אני עובדת.

זה לפחות הדבר ביחיד שהולך טוב, לעת עתה. זה והעבודה [לבינתיים]