יש שירים עם כל כך הרבה משמעות, רק תקשיבו למילים. גם אם אתם לא מבינים.
זה פשוט מדהים.
~
האור הצליח להשתחל דרך התריסים הפתוחים למחצה.
"לא!" צעקתי כשהאור נכנס, "אני לא רוצה לקום."
שמעתי אותו צוחק, צחוק אמיתי ולא מזלזל. צחוקו היה רך ונעים לשמיעה שהצלחתי להתקפל חזרה לכדור ולחזור לישון, עד שהילדים העירו אותי בצווחות של אושר, כהרגלם.
פקחתי את עיניי וראיתי את שלושתם עליי, מחייכים, לבושים בפיג'מה חורפית ונועלים את נעלי הבית שלהם בצורה הפוכה. חייכתי אליהם וקמתי, ממששת שוב את החלל הריק של המיטה שלו, שיתומה מזה חמש וחצי שנים.
קמתי והורדתי אחד-אחד מהם בעדינות, שתי בנות ובן אחד. בדיוק מה שרציתי.
בשעה שבע ורבע בדיוק הוצאתי אותם לגני הילדים, מתקתקים כמו שעון. לבושים בגדי חורף חמים וכל אחד מהם תיק גב עם אוכל, מים חמים, בגדים להחלפה ומטרייה.
"אימא," פנתה אליי נעם, ביתי הבכורה בעודי צועדת יותר מדי מהר, לילדים בגילם.
הסתובבתי אליה בתדהמה, היא כמעט ולא מדברת. משראתה את מבטי, כנראה שעבר לה החשק לדבר והיא חזרה לשתוק.
הם שקטים, הילדים שלי. שקטים מדי. חשבתי לעצמי בעודי אוחזת בשתי ידיי את שלושתם. שוב, שתי בנות ובן-כמו שהוא בעצם רצה.
נזכרתי במשפט האחרון שנרשם ברישול על פתק קטן, שאותו מאני שומרת עד היום.
זה היה לפני שהוא יצא למבצע שממנו לא חזר, הייתי אז בהיריון עם נעם. ובתור בחורה בת עשרים, ילדה קטנה ובהיריון, זה נורא עצבן אותי.
"אל תעזבי אותי, עד שאני אגיד לך, או עד שאני אסכים לך, אהובה קטנה." כך נכתב שם ברישול, אך במילים שמביעות אהבה עמוקה.
חבל שלא הספקתי להגיד לו את זה קודם.
~
ובעניין אחר לגמרי.
השבוע התחיל באנדרנלין מטורףך, שפשוט היום הזה לא עבר כל כך טוב, הייתי עצבנית וזה השפיע לי על הדיבור מול ההורים, והתעלמות בולטת מפאפי ומאמי [סבא וסבתא שלי מצד האב, שגם ככה אני לא כזה בקשר הדוק איתם]