האחות מיהרה לשם ונדהמה לראות את מטופלתה שוכבת על הבטן עם רגליים פשוקות לרווחה.
"יסמין," היא נזפה בה קלות ושמה על רגליה את הסדין המוכר של בית החולים, והכל כך שנוא על יסמין. "סגרי את הרגליים שלך, זה לא צנוע. במיוחד כשהדלת פתוחה." היא עזרה לה להתהפך על הגב בנזיפה קלה שוב, אגב מלמול שזה לא בריא לעובר.
יסמין בכתה שוב. "אני רק רוצה שהיא תצא, אני אומרת לך שאני מרגישה שהיא רוצה לצאת אבל היא לא יכולה. הפתיחה מלאה. אני יודעת.." היא הנשמה בכבדות, "אני רוצה הביתה!" את המשפט האחרון היא אמרה בצעקה, ועוררה את תשומת הלב של מנהלת המחלקה, בפעם השביעית לאותו הלילה שהגיעה נמרצת מהרגיל.
"אני יודעת שזה לא נוח לך, חומד." אמרה לה מנהלת המחלקה והניחה יד חמימה על לחיה הרטובה מדמעות. "אבל היא תצא אל תדאגי. את תצאי מכאן כשגם הילדה בחוץ."
האחות הראשית הסתודדה עם מנהלת המחלקה ושתיהן יצאו מהחדר, מותירות את יסמין לבד, בחושך. זה בעצם לא היה באמת חושך, הוילון היה מוסט והסתיר את האור, ואף אחד לא היה שם כדי להסיט אותו ולהכניס אור.
אלוהים, כמה שהיא שנאה חושך.
היא צרחה בקול, צרחות שבר שגרמו לרופאים והאחיות להגיע במהירות לחדר מספר 214, כדי לבדוק מה קרה.
"יסמין, אנא..." ביקשה האחות המטפלת בה, "תשלטי על עצמך, היא תהיה בסדר." האחות בדקה שוב את הפתיחה שלה ונדהמה לגלות שבכל ששת הפעמים שאות המצוקה הופעל, יסמין צדקה. היא הייתה ממש לקראת לידה והתינוקת סירבה לצאת, מה שגרם ליסמין לצרוח עוד יותר. וכשנרגעה סוף כל סוף, כמות אדירה של צירים תקפה את יסמין והיא צרחה בקול, שוב.
האחות התעשתה והורתה לה להתחיל ללחוץ, כדי לעזור לילדה לצאת החוצה.
"קדימה, את בדרך טובה!" היא עודדה אותה, מחזיקה את ידה ומודה לאלוהים שיש לה כוח סבל גדול. "עוד שנייה והיא בחוץ."
יסמן החלה לבכות שוב, הגוף שלה בער והיא התנצלה על כך לעצמה בלב שלא הודיעה לבעלה שהיא נכנסת לחדר לידה. היא לא הפסיקה לצרוח בקולי-קולות שהיא דורשת קיסרי, אף על פי שהיא ידעה שזה ממש לא אפשרי במצב שלה.
"יסמין," האחות שחררה את ידה הנפוחה מידה של יסמין וניסתה להרגיע אותה, אך לא הצליחה.
"די," ציוותה מנהלת המחלקה שלא הסכימה לצאת וביקשה באופן מפורש, ומעט דורש להישאר בחדר הלידה. "אני צריכה שתפסיקי שנייה ללחוץ. וקומי." היא עזרה לה לקום, חולשה וצמרמורת עברו בגופה של יסמין כשהתרוממה. "לכי תשטפי את פנייך. אני לא יכולה לראות אותך במצב הזה."
יסמין עשתה כבקשתה של מנהלת המחלקה וכמעט נפלה, מה שגרם לאחות הראשית לתפוס בפרק ידה באופן חזק ביותר ולהתעקש ללוות אותה לשירותים.
כשחזרו, נשכבה יסמין שוב על המיטה הלבנה כשלג ורעדה בכל גופה.
בעלה הגיח משום מקום, כנראה שהודיעו לו על הלידה הקרובה. הוא היה נרגש ואם זאת נלחץ לראות את אשתו במצב הזה והעדיף להישאר מחוץ לחדר, מה שגרר מפי יסמין ערמות של צרחות וקללות עליו. "אל תהיה מודאג ממנה," אמרה לו מנהלת המחלקה כשיצאה לבסוף, "היא הורמונלית וקשה לה. היא פה כבר יומיים והיא עוד שנייה מתחרפנת."
ואף אחד לא טרח להודיע לי את זה?" הוא תבע לדעת, מעוצבן שלא קרוא לו קודם להרגיע אותה. הוא ידע שהצוות הרפואי לא יכול להתמודד עם אשתו, בדיוק כמו שקרה בלידה של הבן הבכור. הוא היחיד שידע לעשות את זה, והוא כעס על עצמו שלא הגיע מוקדם יותר.
יסמין הועלתה שוב על מיטת החולים וציר מספר ההיא-הפסיקה-לספור תקף אותה
הפעם היא לא צרחה, אולי בגלל עצם העובדה שבעלה הסתכל עליה, או אולי כיוון שהחליטה שלצרוח יסב לה נזק קל.
האחות עודדה אותה שוב, והורתה לה ללחוץ, זה היה קשה. אבל היא התמודדה עם זה בגבורה.
היא הרגישה שפינצ'רו אותה כשהילדה בכתה את הבכי הראשון שלה בעולם, והיא בכתה ביחד איתה. חצי-שעה שנדמתה כנצח לקח לילדה להגיח אל אוויר העולם, בריאה, מתוקה, בעלת עיניים כחולות גדולות וטיפה שמנמנה.
לעומת זאת, מצבה של יסמין נע בעליות ומורדות.לרגע טוב ולרגע לא טוב, לרגע הרגישה חולשה, ולרגע הייתה בסדר.
לרגע היא איבדה את הכרתה. וכששבה אליה, איבדה אותה שוב.
עכשיו היה תורה של האחות לצרוח. אך כשהרופאים הגיעו זה כבר היה מאוחר מדי.
הילדה אמנם הייתה בריאה, אך אימה לא. היא מסרה את נשמתה לבורא.
בעלה החזיק את ידה הקרה כקרח ובכה בקול, מרביץ לעצמו וצורח שלמה לעזאזל הוא לא הגיע קודם.
פתק קטן היה מונח על השידה הקטנה לצידה בזמן שכיסו אותה בסדין לבן והוציאו את התינוקת מהחדר, בעלה הרים אותו וקרא אותו. כתב ידה העגול, היפה, והמוכר של אשתו המתה ניבט אליו משם -
'Please, Remember December.'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
