אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

קטנה שלי,

ה-24/12/2008 היה תאריך מיוחד, מרגש ומלא בחוויה גדולה ומשמחת. היום, לפני שש שנים בדיוק, חגגנו, אחיותייך הגדולות-בת מצווה.

אני בשוק מזה שעברו כבר שש שנים, שאני כבר בי׳ב ופני מועדות לעתיד, למי שאהיה, למה שאהיה ולמה שאעשה בשנה הבאה.

היום הזה היה מיוחד כיוון שאינספור אנשים הגיעו לשמוח איתנו ולראות את ״הנס״ כפי שהרופאים הגדירו אותנו בהתגלמותו, בדיוק כשאנו חוגגות את המעבר המשמח מילדות לבגרות.

אני לא רוצה להכביד עלייך במילים, כי הבטחתי לעצמי לתת לך לישון שם למעלה בשלווה ובשלום, בלי הפרעות מיותרות או בכיות שלי. אבל אני חייבת להיות כנה-אני שוב בוכה, ברוך השם מאושר, רק מאושר.

פתחתי דף חדש בחיים, התחלתי לעבור טיפול ואני רואה שיפור די משמעותי עם הבנות בכיתה. הכרתי מישהי ממש נחמדה בעבודה ואנחנו נפגשות שבוע הבא, אולי גם אזמין אותה לחגוג איתי את יום-ההולדת העברי הנכסף, שיש לו יותר משקל עבורי. 

A טסה אתמול לתאילנד, ואני נורא עצובה שלא הצלחתי להשיג מחליף וללוות אותה לשדה. אני מאוד מקווה שהחודש הזה יעבור מהר ושהיא תחזור כבר. וכמובן, שתהנה הכי שאפשר!!

עוד מאירועי האתמול היא המשמרת הראשונה שבאמת עבדתי בה עשר שעות, והיה אתמול די לחץ. כך שלא בדיוק הספקתי לאכול את הארוחה השנייה שלי. את היום המייגע הזה קינחתי בסופגנייה שעליה היה תקוע מזרק משוקולד, הסופגניות האלה קטנות, וטעימות ממש, ומכיוון שאתמול היה הנר האחרון הסכמתי לעצמי להתפנק קצת. (וזה ממילא לא פוגע לי במשכורת)

האירוע הכי מכונן (או קסום) שהיה אתמול היה ללכת לבקר חולים בבית חולים תל-השומר ולחלק להם סופגניות. הלכנו אתמול ארבע בנות למחלקת שיקום, ודיברנו עם החייל שמוגדר ״הפצוע הכי קה של צוק איתן״, ארבעים הסופגניות חולקו באופן מהיר ואנחנו נהנו מקצת הפוגה מלחץ הלמידה למבחן במתמטיקה ומאושר צרוף.

כמו שאמרתי, אני ממש לא רוצה להכביד במילים, אני רק אסגור את הסיפור ואגיד שפתחתי את הפצעים השחורים שלי וחשפתי את עצמי. וזה היה נעים, או, ממש נעים. 

אני צריכה ללכת לבקר שם, אבל זה די מסובך. אבל מה אכפת לי?! אני לא אשקוט עד שאסגור מעגל בפגייה שם. 

זהו, תזכרי שאני אוהבת אותך,

אני. ❤️