אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

תמיד חשבתי ששינוי מגיע ברגע אחד. חושבים עליו ו...זהו, בערך.
לפני שנה חטפתי כאפה לפרצוף, וגיליתי שזה ממש לא נכון. שינוי זה תהליך, זה משהו שנבנה. משהו שצריך לעבוד עליו. משהו שיכולות להוציא מהכוח אל הפועל נדרשות שם באופן גורף,  ענק והיסטרי.
היום באופן רשמי, עברתי מגיל 17 ל-18, הנכסף. להגיד את האמת? אני לא באמת מרגישה בת 18, אם כי לפני הת"ז יש הוכחה להכל.
למה אני אומרת רשמי? כי אני דתייה, ודתיים נוהגים לחגוג בעברי.
ניסיתי לשכנע את המורה שלי שלא התייחסתי לתאריך הלועזי. מן הסתם, היא לא האמינה לי, אבל התברכתי במורה שדי " מחליקה" את הדברים האלה, ובכל אופן, נתנה לי היום חתיכת ברכה. אני מקווה שהברכה שהיא שלחה תגיע מחר, אני ממש רוצה לראות מה היא כתבה. למרות שאני יודעת שהברכות ליום-ההולדת הן כלל-שכבתיות, אבל.. נחיה ונראה.

 אני לא רוצה להתייחס לתאריך הלועזי שלי , אבל אנשים מקסימים ואהובים די מכרחים אותי, וזה גם די כדי שלא ארגיש לבד, כי בד"כ אצלנו נוהגים לחגוג את היום-הולדת בלועזי מתחת לעינה של המורה.

אני די מבולבלת כרגע, כי אני ברגשות מעורבים.
אחותי יצאה לחגוג עם החברות שלה ואני לבד בבית. מסתבר שכן הייתי יכולה לעבוד היום, כי הבנות ממש לא רצו שאני אבוא. 
אמא שלי בעבודה, ואני לא בדיוק יודעת מתי היא חוזרת, היא עובדת ממש קשה לאחרונה.
אחותי הגדולה בתאלינד, והיא על-הפנים. חולה מתה. אני מאחלת לה מכאן רפואה שלמה.
אבא שלי לומד, שזה די אירוני להגיד את זה, כי אני מוצאת את עצמי עוזרת לו לחשב תרגילים שלמדתי בשאלון הקודם במתמטיקה.
אגב מתמטיקה, הצלחתי בכל השאלות!!! [ על גבול הבערך עם התלבלבות די קשה, אבל.. מה אכפת לי? ] אבל לא חישבתי נכון את תרגיל 3, למרות שהגעתי לשתי תשובות נכונות. אני מקווה שזה לא יוריד לי כל-כך הרבה נקודות. בכל אופן, היה טוב :)

[זה בכוונה כתוב בצורת סיפור]

-
ט' טבת תשנ"ז, 19/12/1996. או בקיצור-18 שנים אחורה, מהיום.
היא נכנסת ללידה, בשבוע 24, עם שלישייה. הוא מסדר את המצלמה בחוץ, עובר אינקובטור. טוב, הוא אומר לעצמו, כנראה ילד של מישהו אחר.
הוא מסדר את המצלמה שוב ומשהו בה לא נראה לו כל כך תקין, מרים את ראשו והופ.. עובר עוד אינקובטור. אוקיי, חששו מתחיל להתגנב אליו, משהו כאן קצת נראה מפחיד.
הוא חוזר אל המצלמה ועולה על הבעיה. פשוט, אמר לעצמו משועשע, הייתי צריך רק להוריד את מכסה העדשה. מרים את ראשו ואינקובטור שלישי עובר. "אוקיי," הוא אומר לעצמו בקול," משהו כאן באמת מוזר." האחות מסתכלת עליו במבט עייף, חרד וטיפה מזוזע.
"עזוב," אמרה לו, "היא כבר ילדה." "מה זאת אומרת ילדה?" הוא שאל, תמה. "היא ילדה, לפני כמה דקות." חזרה האחות והריצה את האינקובטור אל הפגייה הסמוכה. האב הטרי בפעם השנייה קם, כעת הוא אב לארבע בנות. שלוש מהן קטנות, שבריריות. זקוקות להמון טיפולים. נולדו במשקלים מזעריים וחוטפות מחלות בקלות. אחת מהן נולדה עם שבר ברגל, ורגלה הקטנה מגובסת.
המלחה מתחילה, התהילים נשלפים, המשפחה מגיעה, הדודה נחלצת לטפל בגדולה.
בקיצור-אנדרמלוסיה אחת גדולה.
~
יום רודף יום, שעה רודפת שעה. וכבר עבר שבוע. הקטנטנות גדלו, אם אפשר להגיד על ילדות ששוקלות 600 גרם כל אחת [פלוס/מינוס], במשקלים גדולים שהן גדלו.
היא תמיד הייתה מגיעה מאחורה, כדי שלא יאלצו אותה ללכת את כל הדרך הארוכה אל פתח חדר היולדות, היא עייפה נורא, כבכל יום. נותנת לאחותה את האמון שתשמור על הגדולה, הגדולה בוכה. לא מבינה לאן הוריה נעלמים כל-כך הרבה שעות. כל-כך הרבה זחמן. הם כבר לא מחזירים אותה מהגן, כי הם לא יכולים. הקטנות יותר חשובות טיפה.
שש וחצי בבוקר, יש האומרים שבוע, ויש הטוענים עשרה ימים אחרי הלידה. או שאם אפשר לקצר את זה, שלהי דצמבר 1996.

הוא מתקשר אליה, חצי-קול שבור. הוא אינו מוצא את האינקובטור של הקטנה, הוא אמר שחיפש דקות שלמות, עד שהאחות אמרה לו שזו נפטרה.

היא לא בכתה אשתו, חזקה היא. לא היה ניתן לקבורנאותה, כי נרב אמר שהיא אפילו לא מוגדרת עובר. זה היה אמור להיות תחילת החודש השישי, והן כבר היו בחוץ, הן היו אמורות להיוולד באפריל, אבל רצה הגורל אחרת והן נוחדו בדצמבר. הן היו שלוש, ונשארו שתיים.

המלחמה ממשיכה, צריך להתפלל, התהילים נשלפים שוב והוא הולך לקבל ברכה. ברכה מרב גדול. הרב אומר לו שהן יהיו בסדר ושאין להם כל-כך מה לדאוג. האב אומר שזה אירוני והרב מסכים, שלוח ברכה, עם שם הילדות, מבטיח שיגדלו להגיע לגילאים קסומים, מלמדים וחשובים.

כעת, הם שניהם יודעים שיהיה בסדר.

~

תשעה חודשים אחרי זה, גיל מתוקן של חמישה חודשים בלבד, הן חוזרות הביתה לאחותן הגדולה, הכל-כך אוהבת.

הן שוקלות כל אחת חמישה קילוגרמים בודדים, קטנות הן, אך פייטריות אמיתיות.
עוד שנה וחודש עוברת. טיפולים, אחיות ללילה, פיזוטרפיסטיות ועוד.
בגיל שלוש גן, כיתה א', עוברות השנים והן הגיעו לכיתה י"ב. דצמבר 2014 הגיע והן בשוק שעברו 18 שנים מאז היגחן לעולם.
וזהו. כאן מסתיים הסיפור הקט.
תודה שהקשבתם. 

~

לביאה, אני זוכרת שלחשתי לעצמי פעם, לביאה.  זה מה שאת.

17 ל-18, מי היה מאמין? כולם בערך...
ומי עדיין לא מאמין? אני.
חברות שלי אומרות לי שאני ענקית. והן צודקות, אני באמת גדולה. ועכשיו אני באמת מרגישה כך.

אני חושבת שכאן אסיים. ודווקא כן אאחל לכם שנה אזרחית חדשה וטובה  

עריכה שקטה ונהדרת:

הן הפתיעו אותי בצורה בלתי-רגילה. כל כך נהניתי איתן וזה פשוט היה מדהים׳ 

תמונת הבלונים תעלה מחר (כי אני מכורה לבלונים)

לכו תחגגו את השנה החדשה שלכם בטוב. אני חגגתי אותה מצויין!

מאחלת לכם המון אושר בחיים, כי גם תיאור יכול להפוך למציאות. 

❤️