בס״ד
אלוקים יקר,
בוא נודה באמת - מאז תחילת השנה, (מיותר לציין שהעברית?), קצת עשיתי שטויות.
חטאתי. הסתכלתי בפלאפון כשלא היה צריך ואפילו גלשתי פעם אחת באינטרנט בערב שבת.
קר לי, והאפצ׳י שהיה לי עכשיו העביר בי צמרמורת, מהסוג שמקרר אותך וקצת משאיר לך קור שעובר בן רגע.
המזגן דלוק, אבל אני קצת קופאת מקור. אני מסתכלת על הארון שלי וכועסת על עצמי שאני דוחה את עניים הסידור שלו. נו באמת?! זה לא כאילו שיש לי זמן.
המכתב הקודם שכתבתי לך כאן, זה היה לפני כמה דקות, נמחק. עקב קריסה מאוד לא רצויה של תשתית האינטרנט שלנו.
אני מבינה שמה שעשיתי היה חטא גדול, ואני מקווה מאוד שזה נגמר.
אני יושבת על המיטה וחושבת שהגיוני שזאת הייתה התנסות מהסוג החדש, זאת שדרכה אני אמורה בעצם לבנות את באישיות שלי, שהיא די מורכבת ולהגיע למה שאני רוצה להיות.
התחלתי להזיז תהליכים לשירות לאומי וסירבתי בנימוס לצאת לסיירות שבמחשבה שנייה, סתם בזבתי מזמני היקר בהקשבה על המקומות שם. זה אפילו לא מעניין אותי כל-כך, מה לי ולכיתה שלמה צורחת? מה לי ולשיעורי יהדות? מה לי ולהדריך בכללי? נכון, הייתי חונכת גלוברלית ב״כנפיים של קרמבו.״ בכיתה י׳ אבל זה היה חלק מהמחויבות האישית שלי, ובכלל לא נהניתי. הייתי מגיעה ומעבירה את רוב זמני בישיבה בחדר הקטן או בהבאה של ציוד, כמעט ולא עם הילדים שם. אז מה הטעם היה להמשיך שם? נטו עשיתי את זה רק בגלל ה״מחויבות אישית״ למרות שהרגשתי שאני עושה טיפה מעבר, אבל לא קיבלתי את ההרגשה הזאת חזרה מהחונכים שם, שרובם היו נחמדים בהתחלה, אבל התגלו כמעצבנים ומגעילים מאוד ברמות שאין לתאר. אז עזבתי. בשביל מה לי?!
לאמא יש פגישה עוד מעט עם מישהי מאוד מכובדת מעמותת ״בת עמי״, נראה אם היא תוכל לעזור לי...
מחר יש לי מבחן די חשוב בספרות אנגלית, ואני מרגישה שהחומר יושב עליי מעןלה. אני מקווה מאוד שאני אצליח בו, גם בעזרתך.
בגלל האי-אפשרות לשחזר דברים שנכתבו ואינם, החלטתי למלא את הדף בדברים שעוברים עליי בזמן האחרון. יום-ההולדת העברי שלי החגג באופן מושלם על ידי חברות מושלמות, נקודה. כל כך נהניתי וכל כך שמחתי, שכמעט מחצתי אחת-אחת מהן בחיבוק. זה הזכיר לי את הרגע שקלטתי שאחותי טסה לתאילנד לחודש ומחצתי אותה בחיבוק מלא בסרחה של צ׳יפס, קטשופ ומיונז.
אפרופו מקדונלדס, הייתה לי שיחה עם המנהלת, בו הבהרתי לה את הזכות שלי להגיד מה שאני רוצה , גם אם זה כולל להכריז שמקדונלדס גורמת לבגדים שלי להסריח מצ׳יפס. וסליחה, זו עובדה. יש פעמים שהריח הז עדיין נדבק לבגדים שלי, ומסרב לשחרר את עצמו משם!
בקיצור, הבהרתי את עמדתי והיא לא בדיוק קיבלה אותה. נוסף על כל, אמרתי לה שזה ממש לא בסדר שהם גורמים לנו להתנהג קצת כמו רובוטים ולהכריז ש״כל לקוח צודק״ גם אם הוא ממש לא.
במצב הנתון, אני יודעת שלכולם יש פליטות פה, וגם לי. אבל זה לא אומר שצריך לכעוס עליי אם אמרתי משהו לא במקום. נכון, רוב הפעמים אני חושבת לפני שאני מדברת, בניגוד למה שהיה בשנים קודמות. אבל בפעם היחידה שאני לא באמת חושבת, כועסים עליי! על מה ולמה? אני שואלת, על מה ולמה? על זה שאני טיפה צוחקת עם המנהלת שלי והיא לא מבינה את הציניות הזאת, על זה שאני אומרת דברים על מקום העבודה שלי הם עובדתית נכונים וצריכה לחטוף שוב על הראש?! יש לי מזל גדול מאוד שהסופרוייזרית בחופשה בחוץ לארץ, כי אלוהים-יודע-מה היה קורה אם היא הייתה מגלה על מה שפירסמתי בפייסבוק. ״זאת ממש עילה לפיטורים״ ;)
אני מקווה מאוד שהדברים יסתדרו על הצד הנכון שלהם, ושבסוף השנה אני אעמוד מרוגשת בטקס הסיום שלי, בידיעה שיש לי מקום שמור, בטוח ואוהב לשנה הבאה.
אני גם מקווה שהאושר שלי לא היה רגעי, כי אני קצת מתחילה לאבד את עצמי בכאוס שלי, ובבורות שאני כורה לעצמי במו-ידיי בגלל ההרס העצמי שלי.
אני אסיים כאן, לעת-עתה...
אני אוהבת אותך,
אני.
נ.ב. אני חייבת להקליד יותר לאט, בסוף אני מגלה שמה כתבתי הייתה ערמה אחת של זיבולים, בגלל מילים שגויות וקלוקלות :))
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם