"דע מאין באת ולאן אתה הולך." [מסכת אבות, פרק ג', משנה א'.]
"מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה יכול לשאת כמעט כל 'איך' " [ניטשה.]
"אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי." [מסכת אבות, פרק א', משנה י"ג.]
~~~
אתמול הייתה לי שיחה קצרה עם אחותי התאומה. סיפרתי לה שפסיכולוגית שלי לשעבר אמרה לי פעם:"הדרך הכי טובה להתגבר על מוות של מישהו הוא לדבר אליו ולדבר אל אלוקים." היא לא הבינה לאן אני חותרת, הסברתי לה. היא אמרה "אוי ואבוי" והסתכלה עליי במבט ממש מוזר. הבנתי למה, מבחינתה, A קיימת, אבל היא נשמה טועה, מישהי שלא זכינו להכיר. בכל אופן, היא אפילו אמרה שאין לזה כל חשיבות כי אין לה שם. כשאמרתי לה שיש לה שם, היא הייתה ממש בשוק, באמת. השיחה נקטעה על-ידי אחותי הגדולה, שביקשה שנקדים למשמרת שלנו. חשבתי לעצמי שיהיה ממש נחמד אם לא יבוא אף-אחד, וככה אנחנו נוכל ללכת הביתה יותר מוקדם. אני לא מסמפטטת שישי חורפיים ושטופי שמש, כל העולם ואשתו יוצא לקניון ויש מלא עבודה, מה שגםן היינו אתמול שני סוגרים והעבודה הייתה קשה. אבל P היה ממש חמוד ועזר לי בכל מה שביקשתי, אז סיימנו די מהר, ואפילו הספקתי להעביר ניקוי על הדיינינג.
השבת עברה בנעימים, שולחן שבת רגיל שבסוף שולחן השבת של שישי בערב, ירד גשם חזק, שביטל לי את כל התכניות. אני מרגישה גרוע על זה שהיא הזמינה אותה כבר פעמיים, ופעמיים לא נעניתי. פעם אחת כי בנות-דודת שלי התבטטו ורצו לשמוע סיפוראים שלך אחותי מתאילנד, לא שזה דבר רע, אבל רציתי לעשות איתן משהו נחמד, ופעם שנייה כי ירד גשם. אני חייבת ללכת אליה, אני ממש רוצה.
חשבתי המון בשבת האחרונה על מה ש-Open Mind כתבה לי בתגובות, שהיו אגב מחממות את הלב. אני יודעת שאני תמימה. אנשים גם טורחים להזכיר לי את זה כל שנייה וחצי-שנייה. יש פעמים שזה היה ממש מעצבן, כמו שפעם, בכיתה ז', אחת הבנות בכיתה שלי אמרה לי "זה לא לגילך." אמרתי לה שאם זה לא לגילי, אז זה גם לא לגילה. כי ההפרש ביני לבינה הוא שנה ושבועיים, אז שבבקשה תשב בשקט. אחרי זה, הבנתי שעשיתי טעות. למה הייתי צריכה לענות לה עכשיו? בשביל מה זה היה טוב? אולי בשביל הכבוד העצמי של אותה המטומטמת. ויש פעמים, כמו עכשיו, שזה מחמם את הלב, ונותן לי כוח אדיר להתמודד. כי ברגעים הקשים, כמו הסיפםור עם המילונית שנעלמה לי, אני יודעת שעשיתי את זה מתום לב, ומרצון לעזור, זה שהילדה הייתה כל-כך מטומטמת ועבדה עליי, זאת כבר בעיה שלה. היא תשלם את המחיר.
הרגע סיימתי לשוחח שיחה ארוכה בוואטסאפ עם חברה של אחותי, נערה מקסימה שממש רוצה לסגור שירות, כמוניי. אף פעם לא דיברתי איתה יותר מ-"שלום שלם." אבל גליתי היא מקסימה. לדבר עם אנשים תמיד היה פחד הכי גדול שלי. כשהייתי קטנה, כדי לקבל תשומת לב, הייתי צועקת, מרימה את הקול, אומרת משפטים לא קשורים שגורמים לאנשים להביט בי באופן מוזר. הייתי עושה הכל- כדי לזכות הרכילות, בפיסת מידע עדכנית וכל הכרוך בזה.
באיזה שהוא שלב, בכיתה י'. זה נפסק. חוויתי את משבר "גיל הטיפש-עשרה." חשבתי שאף-אחד לא מבין אותי, ואף אחד לא אוהב אותי. ואף אחד לא רוצה לדבר איתי, כי אני אימפולסיבית, ולא-שוקלת מילים.
כשהגעתי בפעם הראשונה לפסיכולוגית שלי, הי לי קשה. יש לי קושי אדיר בלהיחשף לבני-אדם ב"הכי פתוח שיש." אפילו עם ההורים שלי זה מביך אותי. אז עם מישהו חדש? גם אם הוא אמור לטפל בי. חצי-שנה. חצי-שנה סבלתי והייתי באי-שקט. המשחקים באייפון היו החבר הכי טוב שלי, והייתי שותקת. פשוט שותקת. חמישים דקות של שקט. אני? שותקת? אני?! בחורה צעירה שלא סותמת את הפה שלה לרגע.. שותקת, נמצאת בשקט מבחוץ בזמן שבתוך הגוף שלה מתחולל כאוס אדיר שמאיים הלתפרץ. הוא התפרץ בסוף, בהמון מצבים שונים. אחרי שנתפחתי אליה, בכיתי המון. השבירה הכי גדולה שלי הייתה דווקא לפני מתכונת בתנ"ך. זה נבע גם מהטיפול איתה ועל מה שעבר במהלך השבוע, וגם על כמות החומר שלא הצליחה להיגמר.
אחרי חצי-שנה שינסתי מתניים ונלחמתי בפחדים. לא פחדתי להביע את דעתי מולה, היו פעמים שהייתי חוזרת במצב מעולה ובהיי מטורף. במפגש האחרון היא הביאה לי ספר. ספר של דויד גרוסמן, לא ידעתי שהוא כתב ספרי ילדים, זה ספר חמוד וקורים לו "חיבוק" משום מה, הוא מזכיר לי את ספרי חיבוקי, של הכלב ההוא, הקטן, הצהוב.. מצחיק שזה מזכיר לי, כי זה מדבר בדיוק על אותם דברים. אמא שעוזרת לילד שלה להתמודד, ונותנת לו חיבוק אם הוא מצליח או משהו..
אחרי החצי-שנה שלך הקשיים, הגיעה חציש-נה אחרת. מופלאה בטירוף, מלאת חוויות, למידה-עצמית והבנה שבסופו של דבר, האנשים יאצלו להתמודד איתי ועם ההתנהגויות שלי. בין אם הן ילדותיות ובין אם הן בוגרות לחלוטין.
אחלה ספר, באמת.
החצי-שנה השנייה עברה במהירות, הבגרויות עברו כהרף עין והגיע הקיץ.
עבדתי קשה, והרווחתי המון כסף.
התחלתי ללמוד שיעורי נהיגה, ונכשלתי בשני טסטים[שניהם בתחילת כיתה י"ב] התחלתי להיות מטופלת ב-CBT, וזכיתי להתחיל שינוי משמעותי ולגלות שיש בנות מדהימות בכיתה שלי.
לכל דבר אצלי יש את המשלים שלו או את ההיפוך שלו.
ואי מנסה לחוות את כיתה י"ב בצורה הכי משמעותית, חוויותית וכיפית בטירוף. הכל אצלי מצולם באייפון או כתוב כאן. בצורה הכי פתוחה, הכי ענקית והכל ללא פחד.
עברתי כבר את חצי כיתה י"ב ואני על דרך המלך לחצי השני. בהזדמנות זו אנ רוצה להודות לבורא עולם, שלפניי 18 שנים וחודשיים, החליט שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיי, גם אם זה היה כרוך במוות של אחותי הקטנה.
להוריי המדהימים, ובפרט לאמא שלי, שהניעה אותי לפתוח את הבלוג הזה לפני שנתיים וחצי. לאחיותיי המדהימות, שלא משנה כמה שטויות אני עושה הן תמיד יקבלו אותי באהבה. וכמובן לכם, הקוראים המדהימים שלי. אלה שהיו בעבר, ואלה שהצטרפו עכשיו. אני מודה לכם שגם אם אתם עוזרים לי באופן וירטואלי, אני מרגישה כאילו אתם לידי. גם אם אני קצת מפחדת מכם [ואני קצת מפחדת מכם], אני יודעת שגם כשאין תגובות, אני מרגישה מחוזקת. ונעים לי, פשוט נעים לי.
ותמונה כדי שתמחיש את הדרך שלי כאן, את הדרך שלי אל עצמי, ואת האהבה העצומה שלי אליכם ♥ [כי לשים תךמונות שכבר פורסמו, זה קצת פתאטי.]
התמונה מהכיתה של אחותי
"לקחת פסק זמן ולא לחשוב לשבת מול הים ולא לדאוג לתת לראש לנוח מהפיצוצים לתת ללב לנוח מהלחצים
אני יודע שזה לא הזמן בעצם גם אני עוד לא מוכן אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף
לקחת פסק זמן ולא לחשוב לשבת מול הים ולא לדאוג לתת לראש לנוח מהפיצוצים לתת ללב לנוח מהלחצים
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף
לקחת פסק זמן ולא לחשוב לשבת מול הים ולא לדאוג."
[אריק איינשטיין ז"ל-פסק זמן.]
תודה שאתם כאן, חיבוק
תרא לזה איך שבא לכם.
נ.ב. ולנטיין היה כופר, חתיכת פושעים! [וגם סילבסטר] אבל עדיין אני שוברת את ההתאפקות שלי יום אהבה לועזי שמח!
עריכה: אני כותבת את זה בלב כבד ובלב חמוץ מאוד. לא התקבלתי לתה"ש, למה שהכי רציתי. העדיפות השנייה היא כפ"ס, אם אני רוצה תקן-בית. אבל אני אבדוק את ירושלים. עדיף מקום אחד שהתקבלתי אליו על פני זה שמכולם אני אקבל תשובה שלילית מכולם. אני בסדר. תנשמי, יהיה בסדר (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
