אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

אני מרגישה כאילו פינצ'רו לי את הלב.
אני שונאת לראות שכתבתי מלא פוסטים בפרק זמן כזה קצר, שריטה אישית.

~
הייתי בשבעה היום [לבירור, ראה פוסט קודם]
האווירה הייתה טעונה ועכורה. רוב הזמן הקשבתי, שמעתי סיפורים על האדם של החברה הכי טובה שלי, שב"ה, זכיתי להכיר מקרוב. אותו ואת אישיותו הנפלאה, המקסימה והמלאה בניסיון חיים. הוא היה אדם עם שאיפות גדולות, אדם שרוצה רק שלום וטוב בעולם.

היא סיפרה כמה סיפורים מרתקים על הדרך שבה אביה התעקש להשכין שלום בין שני אנשים שהסתכסכו, וברוך השם אתמול, כשהביאו את הארון שלו לבית הנכסת שבו היה מתפלל, הם השלימו.
זה גרם לי להזיל דמעה, בסתר כמובן, אני יודעת שאני לא צריכה להישבר בכזו קלות, והיא היחידה שמודעת לסיפור שלי על אחותי הקטנה.
ניסיתי להצחיק אותה, האחיינים שלה נחלצו לעזרתי ובסופו של דבר יצאתי בהרגשה די טובה.
סיימתי ללמוד את החומר באזרחות למתכונת. בעצם, נשאר ללמוד רק את נושא הזכויות. לא משהו רציני, אני אעבור עליו מחר בבוקר, אטחון שאלות רגילות+שאלות בגרות ושאלות עמדה. ובע"ה, יהיה בסדר.

~
אלוקים, למה לקחת את הטובים?
אלוקים, למה אנשים מתים בכאלה ייסרוים?
לפחות הוא עכשיו במקום טוב, לא סובל, 

לא מתייסר, מביט על משפחתו מלמעלה ומחייך.
הוא הספיק המון בשנים שבהם חי.
היא סיפרה עליו המון. ואני? מנסה לא להישבר כמו ילדה קטנה.
מביטה בה ומבינה כמה חזקה היא. למרות שאתמול, היא ממש נשברה ובכתה.
~
כואב לי הלב עליה, כלכך...
~
ריסקו לי את הלב לחתיכות.

הדביקו אותו בסלוטייפ, והחזירו לי אותו חזרה, באופן לא-נכון, עקום ומייגע.
הפחד שלי משתלט עליי עכשיו, אני מרגישה אותו. החזה שלי קצת כואב, או שזה סתם שריר שנתםס לי שם..

אני מרגישה כאילו פינצ'רו לי את הלב, ואני לא שלמה עם עצמי. 

עריכה:
היום היה יום יותר טוב. הלב טיפה מתחיל לחזור לקצבו הסדיר, הראש מעכל שהכל בסדר. והכי חשוב, שהיא בסדר.

הלמידה לאזרחות עזרה לי להשכיח את ההרגשה המעיקה שנחתה עליי.
אתמול בלילה חוויתי התקף חרדה, לא היה לי אוויר, על-אף שהמזגן דלק והלב שלי דפק באופן לא הגיוני.
אני צריכה לספר על זה למטפל שלי, עכשיו.
אבל הפגישה הבאה היא רק ביום ראשון.

שמישהו יציל אותי, אני מרגישה שאני טובעת - אבל אני לא.