אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

יושבת וחושבת על 12 השנים שחלפו,

ציפיתי לרגע הזה, אני יודעת, אבל עכשיו זה נראה כמו סרט מדע בדיוני..

מסתכלת וחושבת על השנה האחרונה, ללא ספק, היא הייתה מדהימה.

אני חושבת שעליי לצאת לדרך חדשה, דרך אחרת, עם אנשים אחרים, 

כאלה שאותי יותר אוהבים.

הגעתי למסקנה שהתבגרתי השנה במגוון מובנים, ואני מוכנה ומזומנה לצאת אל החיים האמיתיים.

12 שנים עברו ואני מרגישה סוף סוף חופשייה.

אני יודעת שהעתיד שלי היה בכלל מה שלא דיימנתי שיהיה.

מי ציפה שאני? הילדה שתמיד ידעה שהיא תעשה שירות לאומי עם ילדים קטנים, מי צילה שאני אוקיר תודה ואלך לעשות שירות בפגייה? במקום שהציל את חיי לפני 18 וחצי שנים?

אני לא ציפיתי, ממש לא.

כנראה שהחיים הם ממש לא מובנים.

אני מתרגשת כמו ילדה קטנה לקראת השירות, אך עם זאת אני חוששת רבות.

בהצלחה לך ילדה, תאמיני לי ש..יהיה בסדר (:

עריכה:
החלקתי היום בעבודה, וכתוצאה מכך יש לי מכה יבשה עקנית על הטוסיק. [כחול, ירוק וסגול... למעוניינים לשמוע צבעים..]
וזה ממש כואב לי, עד כדי כך שאני כמעט ולא יכולה להזיזי את הרגל.
מישהו יודע אם זה מוגדר תאונת עבודה? 

תקראו לזה איך שבא לכם, שלא יכולה לשבת על התחת מרוב כאב.
וזה וואחד כואב. 

עריכה:
הייתי מצלמת לכם את החנייה הפצצה שעשיתי ליד הבית, אבל זה כבר יותר מדי. [אני לא אוהבת להתגאות..]
אבא אומר שנהגתי מעולה כל הדרך חזרה מהטיפול עד הבית, ושזאת אמשתה של הפוסטמה שצפרה לי שהיא לא שמה לב אליי,
והייתה בשוק כשנהגת חדשה עקפה אותה בסיבוב! [תרתי-משמע]
עכשיו פחות כואב לי, ואני מרגישה יותר טוב. התחלתי לחזור קצת על מתמטיקה, אבל נשברתי. אני אמשיך עוד מעט...

תקראו לזה איך שבא לכם, מרגישה יותר טוב, ויש לה חשק אדיר לחזור לכתוב :)