אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

באתי לדבר על בית ספר, וכן. גם לי מותר ללכלך עליו..

תרגעו, המכתב הזה לא הולך להישלח. הוא פשוט ביטא את כל המחשבות שלי, ואת הסבל שעברתי בשש השנים האחרונות. בעקבות שיחה שהייתה בשבת.

אמא שלי דיברה איתי על כל זה בשבת, וסיפרה את כל זה לאחיה ואשתו, שהגיעו אלינו לביקור עם שלושת ילדיהן. ועם הבמבזול.
הבמבזול הוא הילד הקטן של דוד שלי. הוא יהיה בן 7 ביום חמישי הקרוב, והוא ילד קורע ומצחיק. אבל.. הוא ילד מתיש, דרמה קווין לא קטן, שר וצורח שירים בקולי קרולות, ואז הופך אותה לגרסת הבמבזול, שזה כמעט אותן שורות של שירים מוכרים, עם שינוי קל.
דוגמא: משקה יקר/פאר טסי: 
זרוק לה ת'מילים שירשטו לה ,ישרטו לה את הלב...
גרסת הבמבזול: 
זרוק לה ת'מילים, שישרטו לה כמו חתולה את הלב..

בקיצור, אחד הקורעים!

אמא אמרה שהיא מעריצה אותי. שלא ויתרתי לעצמי והמשכתי להגיע יום-יום לבית הספר, למרות כל הקושי החברתי ולמרות הירידה לחיים שלי שגרמה לריסוק עצמי, פסימיות ענקית ודיכאון הזוי בשנה שעברה ובחצי-שנה הראשונה של כיתה י"ב.

~
צוות חינוך יקר,
הכל התחיל בכיתה ז', שם בתחילו הקשיים. הייתי ילדה קטנה שבדיוק חגגה את גיל 13," בר מצווה", מה שנקרא.  הזמנתי  את בנות הכיתה שלי הביתה לסרט. גם בשביל יום ההולדת וגם כדי לשפר את מעמדי בתחום החברתי, אולי בעיקר בגלל זה, לא זוכרת על מה חשבתי באותו הקרגע.
מפה לשם,הן די הרסו להורים שלי את הבית. מה ז"א הרסו? הן השאירו אותו מטונף, מסריח ועם מלא במבה וכוסות שתייה מפוזרות בכל מקום. דבר שאף פעם לא עשיתי כשהתארחתי אצל אחת מהן וגם לא הייתי חושבת לעשות. פה גם היה הקטע שההורים שלי נשבעו שכף רגלם לא תדרוך בבית שלנו. לצערי, זה יתקיים בשנים הבאות.

בכיתה ח', בתחילת השנה בדיוק סגרתי חודש מאז השיט ליוון, והייתי נורא נלהבת לדבר עליו. הייתי נחושה בדעתי לשפר את המצב החברתי העגום שלי, וב"ה זה התנהל על מי מנוחות, עד איפשהו חנוכה. עד שהן שוב התרחקו ממני. לא הבנתי מה עשיתי, או אולי סירבתי להבין מה אני עושה לא נכון. חשבתי שזאת סתם תקופה, כי זה היה בדיוק תקופת מבחנים קשה, ושזה יחזור והכל יהיה בסדר.
בתקופה שאחותי התאומה התאשפזה בבי"ח למשך 16 יום, היה לי מאוד קשה. חלק מבנות הכיתה עזרו לי להתמודד עם הקושי, וחלק ממש לא. לא שמו עליי בכלל קצוץ. לא ראו את הקושי, את הגעגוע ואת השיברון שכמעט חוויותי במהלך ה-16 יום הארורים הללו.
אבל עדיין הייתי מטומטת לחשוב שזאת תקופה ושזה יעבור.
מסתבר שעדיין זה לא עבר. 
אמנם, אתם כן עזרתם ושלחתם לה ברכות, אחיולים והתפללתם להחלמתה. אבל זה לא בדיוק עזר.
כי אתם אלה שלימדו אותי שיש מושג כזה שקרוי: השתדלות אנושית מול ביטחון בה'.  

בכיתה ט', הן לא אהבו את העובדה שאני מתנגדת לדברים שקורים בכיתה. נכון, אני מודה שאני אדם שבבית מתעקש שהכל ילך לפי הדרך שלה, אבל זה לא אומר גם בחוץ אני ככה. תמיד התנגדתי לעובדה שהן לא חושבות אפילו פעם אחת לעשות הרגלה לחדרים בשבת שכבה, או בטיול השנתי. תמיד התנגדתי לעובדה שהן ניסו להעביר מבחנים, שהן פשוט נזכרו שיש אותם, גם אם אף אחת לא התחילה ללמוד או שהחומר אפילו לא ניתן.

בכיתה י, הייתי בערך הראשונה לחגוג יום הולדת 16. חשבתי שאני ממש גדולה ושהגיע הזמן שהמעמד החברתי שלי השתפר.
לא ולא. הן ירדו לחיי, תמיד אמרו שאני ילדה קטנה, לא הסכימו לשתף אותי בשיחות, לא הזמינו אותי לשום מקום ואפילו לא טרחו לפנות אליי בקשר לדברים אחרים, בין לימודיים ובין אם לא.
בסוף כיתה י', התחלתי לעבוד במקדונלדס. והן ממש חגגו על זה. תמיד הציגו את עצמן בתור חברות טובות, כדי אולי, לקבל איזשהי הנחה.
והן ממש לא אהבו את העובדה שאני רוכשת לי חברים אחרים. כאילו, לא שהיה להן אכפת. אבל ראיתי איך שהן הסתכלו עליי תמיד כשהגעתי מחויכת בבוקר, אם עבדתי יום לפני.

בכיתה י"א, הירידה לחיי המשיכה ואף התעצמה. נכנסתי אז לטיפול פסיכולוגי והיה לי ממש קשה ללכלך עליהן, כמו שאני עושה כאן. עכשיו. בדיוק ברגע הזה. וממש לא אכפת לי שאני מלכלכת עליהן. וגם ממש לא אכפת לי שהן יראו את זה. כי הן לא מודעות לעובדה שיש לי בלוג. וגם אם הן ינסו, הן מספיק מפגרות כדי לא לדעת מי אני.

בכיתב י"ב, כבר התחקתי מהן באופן די סופי. רכשתי לעצמי חברים טובים ומכרים במקדונלדס. חידשתי את הקשר עם החברה הכי טובה שלי, שאיתי מהגן, והמשכתי לשמור על קשר רציף עם החיילת השנייה שלי, החברה השנייה הכי טובה שלי, זאת שהכרתי במחנה הקיץ של קרמבו, לפני שנתיים.
אגב, החיילת הראשונה שלי היא אחותי התאומה. היחיילת השנייה שלי פשוט התגייסה יומיים לפני התאומה.

מכל הצד הזה, עמדו ארבע מורות. שפשוט לא עשו כלום בכל הנוגע לכך.
אני לא באה ממקום של ללכלך עליהן, כי אני לא רוצה להרע להן או משהו.
אבל ברצינות? בית ספר שחושב רק על ציונים? שלא דואג להוואי החברתי בין הבנות? שנותן לאחת מהן להיות שעיר לעזאזל במשך פאקינג שש שנים?!
ומורות? שלא עושות כלום חוץ מלזרוק אותי למים ולתת לי לנסות להסתדר לבד?! ניסיתי המון פעמים לבד, אבל ראבק! את המורה שלי, את צריכה לדאוג לי. לא לשלוח לי הודעות באחת בלילה שאת מנזסה להפוך את הכל כשאת בעצם התחלת רק לחשוב על זה. מה את חושבת שאני מטומטמת? שיש לי לקות כלשהי?

אז..
אני באמת מודה לכם, צוות מורים יקר של התיכון שלי, בייחוד למחנכת שלי בשנתיים האחורונות, ליועצת המפלצת ולמנהל היקר. 
אני מודה לכם על שש שנים, בהם עמדתם מנגד, ראיתם את הסבל שלי ולא טרחתם לעשות כלום.
אני מודה לעם כל שש שנים שבהן לאט-לאט הצלחתם לפרק אותי, להרוס אותי לפני ולפנים וכמעט לגרום לי לאבד את האמון באנשים.

אני מודה באופן אישי לך, היועצת, על שש שנים בהם לא שמעת את הזעקות שלי, עשית אמבוש על אמא שלי ועוד חשבת שזה בסדר.. שזה פשוט בסדר לנסות לגרום לאחותי התאומה לוותר על הצרכים שלה.

אני לא מודה לך, המנהל. אתה זה שצריך להודות לאמא שלי. שהיא הצליחה להפוך את כל העולם בשביל הבנות שלה, והצליחה ליישר מורה ללשון. וללמד אותה שלהיכנס לכיתה, זה לא להיכנס לשדה קרב. זה להיכנס לבנות שצריך ללמד אותן, לא לנהוג בהן בביד קשה.

אני מודה לך, מחנכת יקרה, על האטימות שנתת לי במהלך השנתיים האחרונות. על זה שתמיד איכשהו, הייתי השעיר לעזאזל בכיתה הזאת. תמיד התסדרתי בעצמי ותמיד היית מופעת שהצלחתי למצוא לעצמי סידור.
על זה שזרקת לי משפטים, או פסוקים, או וואט אוור ונתת לי לפרש אותם בעצמי. על זה שגם בשיחה האישית, שהייתי הכי פתוחה אלייך, ובאתי ממקום של מצוקה, של בקשה שיעזרו לי.
היית בטוחה שאני חייבת טיפול פסיכולוגי. ודחוף. 

אני באמת מודה לכם.

אז כמו שהמנהל אמר, "שלום שלום שלום.."

תודה באמת על הריסת שש שנים בתיכוןו, ובייחוד בשנתיים האחרונות.

אם לא היה לי גב מההורים שלי ולא היה לי את עצמי. אני באמת לא יודעת איפה הייתי היום.

את כל השנתיים המדהימות שעברו עליי, עשיתי אותם בשביל עצמי. עזרתי לעצמי, הרמתי את עצמי ביידים ורכשתי לעצמי ידים חדשים וחברות טובות חדשות. בלי שום עזרה, בלי שום גב מכם. בזכות עצמי. בזכות זה שלמדתי שאני חייבת להירגע והנבאתי את המקום הכי פתוח שלי, והחדש שלי בעבודה.

מקווה מאוד לא לראות אתכם יותר,
שלום שלום ואמן[!!] לא להתראות. אף פעם.

תקראו לזה איך שבא לכם. ששוברת שתיקה עכשיו וחוטאת קצת, בזה שהיא שומעת שירים בתשעת הימים.
אבל פאק, אין כמו מוזיקה טובה ומרגיעה.

עצוב לי שזה בדיוק השיר שמתאר אותי, בערך.
 

עריכה:
שמעתי עכשיו דיסק שלם של להקה שאני ממש אוהבת.
החזיר אותי לכיתה ח'. לא הייתה שנה משהו.
אבל אני נהנית להיזכר בשירים ישנים ולתת לכל השכנים לשמוע אותם בקולי-קולות בתשעת הימים.
למרות שלא נראה לי שיש מישהו בבתים של השכניםן.
בכל אופן, הקייטנות עוד לא נגמרו. וההורים עובדים.
ואני לבד.
מרגישה קצת לבד.