אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

המוח שלי ריק.
אני מתחילה לפחד ככל שהתאריך מתקרב.
פאקינג עוד חודש ושמונה ימים ליום הערכות.
אולי לא הייתי צריכה ללכת לשם?

מצד אחד, זאת סגירת מעגל מדהימה. ולא הייתי יכולה ללכת למקום יותר טוב מזה.
מצד שני, אני מפחדת. אני מפחדת מזה שאני בטוח אפגש עם מקרה המוות הראשון שלי, כי ידוע שבפגייה לא כולם שורדים.
אני יודעת שאני אצטרך לפתח חוסן נפשי [שאני לא יודעת בכלל מה זה, או שאולי בכלל יש לי אחד כזה, ולא ידעתי עליו?] ואני לא יודעת אם אני אוכל להכיל את כל.

אבל רגע.. יש גם צד שלישי. הצד של העזרה להורים. אני יודעת שהם קיבלו אותי לפגייה בזכות עצמי ובזכות מה שאמרתי בריאיון. אז... למידה עם אמא ועם המטפל לקראת זה כן השתלמה בסופו של דבר.
אבל אני יודעת שהם גם קיבלו אותי בגלל שהם יודעים שאני יכולה לעזור ולתרום הרבה מעבר ללהיות סוג של מזכירה רפואית.
[למרות שאין לי מושג מה אני אעשה.]
אני מכירה את הבת שהולכת לשרת לצדי.
ולמען ההגינות, אני בטוחה שהיא תסתדר הרבה יותר ממני.

אני בטוחה שאני אוכל לעזור להורים. ואני בטוחה שיהיה בסדר. ויש מצב שאני סתם מפחדת, כמו שיש מלא קטעים שאני ממש לחוצה בלי סיבה.

אבל, אני כבר כמה זמן מתחבטת בי אם ללכת לבקר שם, או להשאיר לעצמי את אפקט ההפתעה ל-1.9.
אני פשוט חושבת שיש מצב שהרכזת תחשוב שאני לא מתאימה, ובגלל זה אני מפחדת לדבר איתה ולבקש לבוא לבקר.

אני גם מפחדת שאם אני אקשר להורים שם, אני לא אצליח לשמור איתם על קשר, כיי אני בן-אדם שלוקח לו המון זמן לתת אמון באנשים. הרבה אנשים פגעו בי בשנתיים האחרונות וכמעט גרמו לי לא לתת אמון באף אחד.

אוף! נשבעת שאף-פעם לא אכלתי תסביך בסדר גודל כזה.
~
"וכל הדרך, כן, כל הדרך 
כשהם צחקו, נרדמתי שם. 
לא מצטער שלא הערת אותי. 
חלמתי שהכל כמו אז..."

עריכה:

דיברתי היום עם אחת המנהלות על השירות הלאומי והתוודתי בפניה שאני ממש לא מעוניינת שספטמבר יגיע. היא אמרה לי שהיא הרגישה בדיוק כמוני. והיא? היא עוד ארבעה חודשים משתחררת מצה״ל. 

היא אמרה שכל מקום חדש הוא מפחיד, אבל היא יודעת שאני יכולה להסתדר במקום אם אני רוצה. ותכל׳ס, היא צודקת.

סיפרתי לה גם על הפרויקט שלי, שסיימתי חצי ממנו. להעביר את הספר הנוכחי שלי מזמן עבר לזמן הווה. כי גיליתי שהוא מבוסס על אירועים שקרו לי בשנת 2015. למרות שהדמויות שלי בכלל עולות לשמינית, ולא מסיימות.

היא שאלה אם אני מרבה לכתוב למגירה, עניתי שכן. היא שאלה אם יום אחד אולי אני אוציא סםר, עניתי שאני לא יודעת. נראה.

אני מרגישה הקלה מסוימת. גם בגלל שהצום נגמר וגם בגלל שדיברתי איתה.

אני מקווה שיהיה בסדר, והפחד שלי קצת מרגע. אני מתחילה לצפות שוב לאחד בספטמבר, כי עדיין. 

הרצון שלי להתחלה חדשה גובר על הפחד.

וזה מה שחשוב (: