אין לי מצב רוח לכלום. אני מרגישה גדולה מדי. ואני מרגישה שאני אובדת. לאחרים, למשפחה. השמחת חיים שלי היא לא אותה אחת. אני מרגישה ויודעת שאני צוחקת באופן מאולץ. העבודה לוקחת מקום נכבד מהזמן שגם ככה אין לי. אני עייפה ותשושה ממנה.
והחלק הכי מעצבן - זה שאני מקבלת משמרות. אבל לא מספיק. יש לי כסף לטוס לחו"ל, אבל אני רוצה יותר, אני רוצה לבזבז וליהנות למשך שבוע אחד. אני לא רוצה לחזור ולגלות שאני לחוצה בכסף. כי אני יותר ויותר מתחילה להבין שיכול להיות שלא בחרתי נכון כשהתקדמתי. נכון, העבודה מספקת ואני נהנית שם בטירוף, כי האווירה מצחיקה והלקוחות מקסימים ואוהבים אותי ומפרגנים לי, אבל אני לא מרגישה להורות לאנשים לעשות משהו אחד, ולנהל אותם כשלפני שנייה הייתי מדברת עם אחת מהן שיחות נפש עד אחת שתיים בלילה?! [אני עדיין עושה את זה, אבל לא על בסיס יום-יומי.. היא מקסימה.]
אני צריכה לעשות ריסטרט, ואני חייבת שבת אצל סבתא. חייבת דחוף להיות עם סבתא ולשפוך לה הכל. היא אמנם תמיד כועסת עליי כשאני מנסה לנבור בעברה, ולהין איך היא חיה בלי סמארטפון, טלוויזיה או מחשב. והיא כתגובה - מתעצבנת עליי ואומרת שאני צריכה לאכול ולשתוק. אבל אני מרגישה כל-כך נכון לדבר איתה. ובייחוד לדבר איתן. עם בנות הדודות שלי ולשפוך להן הכל. תמיד יש להן איך להדריך אותי ומה להגיד לי, ואיך לעודד אותי. אבל קודם כל, אני חייבת דחוף שיחה עם אמא. אמא פותרת הכל.
אני רוצה לקבל את שמחת החיים שלי בחזרה, אני רוצה להפסיק לפחד. אני רוצצה את עצמי שהייתה עד לפני חודש וקצת. זאת הקטנה שבדיוק קיבלה תעודת סיום י"ב, סיימה בגרויות והתחילה לעבוד בפול פאוור.
אני רוצה את עצמי בחזרה. נקודה.
אני רוצה לצלם. אבל אין לי את האומץ.
או המצלמה המתאימה לכך.
~
28/07/15 (16:05)
היום בער בי החשק לצלם. וטיילתי לי ברחובות בני ברק. הלא היא עיר הולדתי.
עברתי דרך הגן הישן שלי, הבית הישן שלי, בית הספר הישן שלי, ודרך העבודה של אמא. [וכל זה כדי לגלות שאני חייבת דחוף סתימה, כי יש לי חשש לעששת בשן ]
ואז חזרתי הביתה, וצילמתי את העץ שגדל ברחוב שלי. אני לא יודעת למה, אבל הוא מושך את מבטי יותר מדי.
הוא מקסים.
ו.. הכל טוב, עד עכשיו, ויהיה טוב (: ~ 30/07/2015 (20:12) עשיתי אתמול את הסתימה. כשהרופאה החדירה לי את הזריקה של ההרדמה, הרגשתי כאילו הפנים שלי מתנפחות, ושעתיים וחצי אחרי לא הייתי יכולה לזוז. כלומר, להזיז את הפה מרוב כאב. היא גם הרדימה לי את אוזן ימין. וזה קצת עזק, כי נורא כאב לי לשים את האוזנייה בדרך חזרה הביתה, אז כתבתי לי קטע נחמד.
עכשיו אני מגלה שאני חייבת דחוף לחזור לעשות סגירת מנהל בעבודה. ואין לי ממש כוח. אבלל היי! כסף, עוד משהו שנחסך לנסיעה עם אמא לחו"ל. אני מרגישה עצובה, כי כל הבנות בכיתה צשלי נוסעות עם חברות, וההורים משלמים עליהן.ץ אבל אז אני מבינה, שלנסוע עם אמא זה הכי! ואני הולכת לבזבז כסף בלי הכרה! כי הוא שלי, ואף אחד לא מחליט עליו!
לאן כדאי לנסוע? אמא תקועה על בודפשט, הונגריה. אני מנסה להציע אחר. בא לי אירופה. רק אירופה. [ולא צרפת, ספרד או יוון. הייתי כבר.]
אני מרגישה טוב, שיחות זה דבר מעודד (:
רציתי להעלאות לכאן את התמונה הכי מצחיקה בהיסטוריה שלי. אבל זאת תמונה שלי ושל אחותי התאומה. כשהיינו בנות שנה וחצי בערך. אז סורי. [העלאתי פעם אחת תמונה אישית ואני לא רוצה להתסכן בעוד, למרות שהיא ממש לא מייצגת.]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
]