אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

בזמן האחרון, אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על השירות.

זה התחיל בכך שאחרי שהתקבלתי לפגייה, זכיתי לתגובות נלהבות וחמות מהאנשים הסובבים אותי. זה המשיך בכך שהתחלתי יותר לחקור על הנושא ולדלות עליו כל פיסת מידע. האדם הראשון שחשבתי עליו הייתה כמובן האמא היקרה שלי, שחוותה היריון קשה שנגמר בלידת שלישייה פגה (שאחת מהן נפטרה אחרי שבוע.) וכמובן התלהבה לספר לי מאוד על זה ואפילו המליצה לי לקרוא את הספר שמצאתי בבית, על פגים. המקור השני היה כמובן הספר, שלמען ההגינות, הוא שיעמם אותי מאוד, אז לא קראתי אותו. אני מצפה לקרוא אותו בשבוע הבא בע״ה.

הסתכלות די פולשנית באינטרנט, לא הניבה כל כך הרבה, כי אני בעצמי יודעת מה ההגדרה של פג. ומה זה אוצר בעצם, אז לא קיבלתי שום משהו חדש למאגר הידע שלי.

חוץ מזה, אני יותר קוראת סיפורים של הורים פגים, יותר קוראת את המדורים של מאקו ״בית ומשפחה״ ו״תשעה חודשים״. לא בגלל העובדה המקסימה שזה מדהים אותי כל פעם מחדש, יותר בגלל העובדה שמדי פעם ( או לרוב..) אני קוראת כתבות על הורים לילדים פגים, וזה מעניין ממש. 

עוד משהו (אזהרה:עלול לגרום לי להתפוצץ מצחוק/להיות עצובה)

כחלק מהבלוגים הקבועים שאני קוראת נמנוים שלושה בלוגים של שלוש נשים מקסימות שהן אמהות.(עם שתיים מהם אני בקשר..) (את הרביעית אני לא כל כך קוראת..) היום הלכתי אחורה בבלוג של אחת מהן, והתפוצצתי מצחוק מפוסט שהיא כתבה כמה ימים אחרי שהבן שלה נולד.(ינואר 2014, אם אתם מנחשים..)  משום מה, רק היום גיליתי ששבוע 24 זה סוף חודש שישי, וזה גרם לי לתהות מה היה קורה אילולא הן היו יולדות בשבוע הזה.

כאילו אצלן, שבוע 24 היה עוד שבוע הגיוני/קשה בהיריון ואצל אמא שלי הוא נפסק. ונגמר בלידה של שלישייה קטנטנה, שרק שתיים מהן שרדו.

אותי אישית, המחשבה הזו די העציבה.(אולי גם כי חשבתי עליהן?)

אני מקווה שיהיה בסדר.

אני חושבת כבר כמה זמן להגיע לביקור, ספק כדי להכין את הקרקע, ספק כדי להרגיע את הנפש שלי. למען האמת, אני מאוד גאה בעצמי. הפסקתי לפחד! 
אני חושבת שסיור בפגייה יעשה לי טוב ויכין אותי יותר. עכשיו, ממש הרגעים האלה, הלב שלי פועם בהתרגשות. 

ועכשיו, קצת לעדכוני עולם. 

היום, באופן רשמי ביותר, אחותי ואני סיימנו לטייל בפראג. רבצתי בחדר עד השעה ארבע בצהריים, כי שבת יוצאת כאן בתשע וקצת.. ואז יצאנו לסיור במצודת פראג. וואו! איזו מצודה מהממת! ואיזה נוף! משגע, היסטרי, מדהים, מפעים חושים וגורם לך לקצות רק להישאר כאן!

קצת התבאסתי שאני לא יכולה לצלם את הנופים, כי שבת וכאלה.. איזה זוג ביקש ממני לצלם אותם, וכמובן שאחותי נחלצה לעזרתי, כי פשוט אמרתי להם לא. כי אסור לי.

אחותי הגדולה מקסימה כרגיל, ואפילו פינקה אותי בגלידה ומים בלי שביקשתי (כי כשאני מבקשת, זה נשמע ונראה כאילו אני מחללת שבת. ועמדתי בשמירה בגבורה!)

חזרנו מותשות, נכנסתי להתקלח והתפניתי לסדר מחדש את המזוודות של שתינו. גם כי היה לי ממש משעמן, וגם כי הן פשוט נראו זוועה! היה כיף לסדר אותן. התחלתי טיפה לקרוא את הספר באנגלית של אחותי, אבל היא סיפרה לי שהוא ממש מפחיד, אבל אני חייבת להתחיל לקרוא את הספרים של הרלן קובן, אומרים שהם מסתוריים ומגניבים. 

אני כותבת לכם עכשיו מהמיטה החמימה שלי במלון בפראג. מחר אנחנו חוזרות לעוד יומיים בברלין ואז ביום שלישי בשבע בבוקר (שעון ברלין)

Israel-Here We Come!! *כפייםכפיים*

פאק, אני כל כך הולכת להתגעגע לכאן.

מה שמזכיר לי, שאתמול חוויתי נקודת שבירה. עם כמה שאני שונאת שבתות בחוץ לארץ, המחשבה שאצטרך לעשות אותה בלי ההורים שלי ואחותי התאומה בישראל, הכניסה אותי לחרדות והערתי את אחותי הגדולה בבכי מטורף. הו, כמה שאני בכיתי! 

אחרי הבכי, התאוששתי מעט ואז התחילה השבת הכי מטורפת, מצחיקה, מדהימה ושוברת עצמות בעולם!

היה לי כל כך כיף, פראג מדהימה ונכון לכרגע, אני ממש לא רוצה לחזור לברלין. (אוקיי, הגזמתי. אני כן.)

אז מכאן, אאחל לכם לילה טוב כי אני צריכה לקום בעוד פחות מחמש שעות(שעון פראג+ברלין)

אני גמורה מעייפות, ולא יכולה לישון.  אחותי קוראת ספר מתח והיא בלחץ היסטרי.

ויותר מכל, מתרגשת לשירות עם פרפרים לא הגיוניים בבטן. ספק מרעב, ספק מהתרגשות.

תקראו לזה איך שבא לכם,  עוד שבועיים וחצי משנה סטטוס ל״בת שירות לאומי.״