אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

חלמתי חלום.

בחלום הייתי בפגייה, וזה היה בערך חודש-חודש וחצי אחרי תחילת השירות. אמצע אוקטובר, כמדומני.

אחת האחיות ביקשה ממני להתקשר לאדון ההוא שוב, להגיד לו בכאב שהוא חייב להגיע, לפחות פעם אחת, כדי לראות את הבת שלו. כדי להרגיש אותה. אולי קצת לטפל בה. אולי, כדי שתתחזק ותשרוד.

האב סירב, האם צרחה שמה נראה לי שאני עושה דבר כזה ומתערבת בחיים של אנשים אחרים. שתקתי, לא היה לי מה לענות. מה אני אגיד לה? שביקשו ממני לעשות את זה?! אני לא אוהבת להסגיר, ולשלוח מישהו אחר להתמודד עם הבעיה. אני מנסה לפתור אותה בעצמי, אח״כ פונה בבקשת עזרה.

עבר שבוע, וההורים לא הגיעו. הרופאים כבר כמעט הרימו ידיים. ואני? אני לא ויתרתי. נשארתי כל יום קצת אחרי השירות כדי להיות עם הילדה. לטפל, להאכיל, לחבק, לשיר ולחתל.. היא כבר הועברה למיטה פתוחה, והמשקפיים שלה הוסרה. כל הכבוד, נסיכה קטנה שלי, את מתקדמת יפה

פתאום, החלום חזר אחורה. חודש וחצי. ליום הראשון של תחילת השירות. נכנסתי לפגייה,כואבת ודואבת אחרי חיסון נגד שחפת ואחרי ארוחת צהריים מגעילה. אני זוכרת שהוקסמתי ובכיתי. לא הייתי יכולה להכיל את הגודל הזה, את זה שאני אשכרה כאן. במקום שהציל אותי. במקום שלא ויתר עליי. במקום שאני עצמי נלחמתי על חיי הפעוטים ויצאתי ממנו לאחר תשעה חודשים, גיל מתוקן חמישה חודשים, במשקל של חמישה קילוגרמים קטנים. ולחשוב שנולדתי 500 גרם+כף וחצי של סוכר (625 גרם. כן, מדדתי..)

ראיתי אותה שם. את הקטנה שלי. קיבלתי עליה פרטים ישר. נודע לי שהיא נולדה במשקל הזה והזה, עם חשש לכמה מחלות מסוכנות ושכרגע אמה מתאוששת מניתוח קיסרי. האב, מסרב לראות את ביתו.

בגיל יום, הקטנה שלי כבר עברה שני ניתוחים, שהצילו את חייה ב״ה.

לאחר שלושה ימים, היא קיבלה את שמה. או יותר נכון, את השם שהצלחתי בחרוק שיניים לשחרר מהוריה, שלא הסכימו לראות אותה בכלל. הסתבר לי שהם קראו לה הלל, ואז שינו את שמה לאלה. למה? אני זוכרת את עצמי תוהה בראש, הלל זה שם יפה מאוד. וגם אלה. אבל למה?

החלום קפץ קדימה, זה כבר היה חודש דצמבר, והרוחות בחוץ השתוללו והגדם לא הפסיק לרדת. זה היה יום שני, 21 בדצמבר. הסתבר לי שזה יום ההולדת העברי שלי. (סתם לא, את זה בדקתי מבעוד מועד) אז הבאתי עוגה...

נכנסתי לפגייה ושאלתי איפה אלה. כבר ציפיתי, אולי, לגרוע מכל. נודע לי שבשבת היא שוחררה לביתה, וההורים, ב״ה וסוף כל סוף, באו לראותה ונמסו מהמתיקות שלה, מהחיוכים שהיא מפזרת בגיל ממש צעיר, כיוון שגילה המתוקן הוא בסה״כ חודש וחצי. והיא? היא בכלל כבר כמעט קרוב לארבעה חודשים.

בלוקר שלי, חיכה לי מכתב ושוקולד. זה היה שוקולד לבן של טובלרון, שהוא אחד האהובים עליי.

קראתי את המכתב והתרגשתי. הרגשתי שהצלחתי להעניק חיים לילדה שלפי דעת הוריה, לא הייתה זכאית לחיים. אבל יותר מזה, הרגשתי שפתחתי דלת ביחס של הורים לפגים שלהם, לקטנים שלהם, כי זה ידוע שלא כל הטרה מקבל את העובדה שהילד שלו פג.

בחלום, אגב, ההורים ואני שומרים על קשר אדוק.

~~~

אתמול נזכרתי שאמא סיפרה לי פעם שכשאחותי התאומה ואנוכי היינו מאושפזות בפגייה, היו זוג הורים שלא היו יכולים להכיל את מראה ילדם, אז הם פשוט לא הגיעו לפגייה. עד הרגע שבו הודיעו להם שהבן שלהם משוחרר.

זה הרג אותי, וזה שבר לי את הלב. איך הורים יכולים להיות כל כל נבזיים כלפי הבן שלהם? במיוחד אם הוא כזה קטן, חסר-ישע וחסר-יכולת לנשום, לאכול ולבכות לבד. הרי ברוב המקרים, התינוקות בקטנטנים האלה מאותתים לך בצורות שונות כשהם במצוקה. 

אפשר להגיד שהתת מודע שלי עבד שעות נוספות וחלמתי את החלום הזה בידיעה ברורה שאני חולמת אותו. או שאולי לא? אני לעולם לא אדע.

בכל מקרה, אני מקווה מאוד לא להתיקל במקרה כזה בפגייה, כי זה ירסק אותי. לא פחות מהפחד העצום שלי להיתקל במקרי מוות.

אני מבינה שיש פגים שלא שורדים, ושיש פגים מאוד חולים, ושיש כאלה שנמצאים בפגייה רק כי הם נולדו במשקל לא תקין, אבל היי, לפחות הם נולדו בחודש תשיעי. אני מבינה המון דברים, אבל מה שאני באמת לא מבינה זה איך הורים מסוגלים ל״נטוש״ את הילד שלהם ולא להגיע לטפל בו? אז מי יעזור לו? אלוקים?!

~

עוד שבוע. עוד שבוע לכנס פתיחה.

עוד שבוע לדברי ברכות, זריקה אחת מעצבנת וארוחת צהריים.

עוד שבוע לחלוקה למחלקות; כניסה למחלקה שיועדתי לה.

עוד שבוע לחיים חדשים ולהתחלה חדשה.

עוד שבוע, לסגירה מעגל מדהימה.

אני לא חושבת שאני מבינה את מה שהולך ל״נחות״ עליי בשבוע הבא.

ובאמת, אני מנסה ומנסה להבין, עד שאני מגלה שיש לי סימני עייפות קשים, ושכמעט נגמרת לי הסוללה.