אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

יש בפגייה תינוק. קטן-קטן, כיאה לפג.  בימים האחרונים מצאתי את עצמי מתפללת עליו בכל יום. שיגדל, שיתפתח, שיצליח. נכון, לא פתחתי סידור ואמרתי ברכות השחר, קראית שמע של בוקר ותפילת שמונה עשרה כמו שאני רגילה. אבל היי, לימדו אותי שאפשר להתפלל בכל מצב,  אתה לא חושב כך?
בקיצור, הוא נולד בהפרש של 18 וחצי שנים מאחותי התאומה וממני, שבוע 24 +5/7. בול השבוע שאמא שלי ילדה בו.

היו לי עוד המון דברים לכתוב בקשר לזה, אבל אני רק אסכם ואומר שאני מקווה שהוא יהיה בסדר. בעצם, אני יודעת שהעוא יהיה בסדר, כי אם אנחנו שרדנו [וזה היה לפני 18 וחצי שנים..] הקטנצ'יק שלי בטוח ישרוד, עם הטכנולוגיה המתקדמת של היום.

אמא סיפרה לי היום את החצי השני של סיפור הפגייה. החצי שבגיל חצי-שנה שחררו אותנו בפעם הראשונה. היא אומרת שלא הפסקנו להקיא והיו צריכים לאשפז אותנו שוב. כיוון שאי-אפשר לאשפז שוב ילדים בפגייה, כי כל הזמן מגיעים חדשים, ולא היינו מתאימות למחלקת הילדים, כי יש שם מלא ילדים חולים, הוחלט לאשפז אותנו בשיקום ילדים.
אמא אומרת שהקצו לנו חדר ובו שתי מיטות. אבא או היא היו ישנים איתנו בכל לילה והיו עושים שבתות לסירוגין. כי בכל אופן, אחותי הגדולה הייתה אז בת שלוש, ואי אפשר לקרוע ממנה את ההורים שלה, גם ככה אני לא בטוחה שהיא הבינה מה עובר עלינו.

אמא אומרת שהיא הפכה את החדר למקום די קסום[ או שזה אולי רק במונחים שלי]. היא הביאה שטיח, שמה מוביילים, תךמונות וטייפ. כל הזמן היו שם שירים. היא אומרת שהילדים היו מגיעים לשם כל יום כדי לשחק איתנו, ולשיר. נורא אהבו במחלקה הזו לשיר. אמא הייתה שרה לנו, ואז הילדים היו מצטרפים ושרים איתה בשבילנו.
ד"ר מזכרת היה מגיע כל פעם כדי לבקר אותנו, ככה היא אומרת. הוא היה בא, משחק איתנו, "מקפיץ" אותנו, מנשק ומחבק אותנו.
כל פעם שהייתה לו משמרת לילה זה היה קורה, אמא הייתה תמיד מגיעה בסביבות 10/11 בלילה, ותמיד הוא היה שם. אם היא הייתה תופסת אותו בחדר, הוא היה אומר "לא הייתי" והיא הייתה עונה לו בהתבדחות, "ראיתי שלא."
 
החלטתי שגם בשיקום ילדים אני חייבת לבקר. אולי אעשה את זה מחר, או ביום שישי שלפני החג. או בחמישי. אני עוד לא יודעת.
אני רק יודעת שאני חייבת לבקר שם. כי בכל זאת, יש לי גישה לרוב המקומות בתל השומר ;) (בזכות הכרטיס) 

עכשיו, אחרי שדי עברתי את סבב הברכות למי שצריך, וגם לעצמי, אני רוצה לעבור לתקוות שיש לי לשנה החדשה.
-להשתלב בצוות של הפגייה, ולעשות את העבודה הכי טוב שאפשר.
-לשמור על קשר רציף, אך לא אישי מדי, עם האימהות בפגייה. כי הן באמת מדהמות אחת-אחת.
-לשמור על קשר עם הבשלי"ת שלצדי, ולחזק קשרים עם זאת שהכרתי ונמצאת במחלקה לידי.
-ליהנות, לכייף ולחוות חוויות.
-לחזור לעבוד ;)
-להיות מאושרת ובריאה.
 (3/9)
היום אחד הילדים בפגייה בכה בכי היסטרי. מסתבר שהוא היה רעב. אז אני מודה: עברתי קצת על הכללים.
חיטאתי את הידיים שלי ונתתי לו את המוצץ שלו.(זה היה בבקשת האחותצ)
מתוך רפלקס, הוא תפס לי באצבע. ואני? רציתי לשחרר אותה, כי..
א':אסור לנו לגעת בתינוקות האלה.
ב':הוא צבט לי את האצבע.
 משום מה, הבנתי שזה נותן לו תחושת ביטחון, ושהוא רגוע, אז שחררתי את היד באיטיות, חיטאתי אותן שוב, החלפתי לו את המוצץ ונתתי לו לתפוס את האצבע שלי.
שרתי לו שלושה שירי ילדים אהובים, והוא פשוט נרגע. ואז הוא אכל, ועוד יותר נרגע.
מחר משחררים אותו :) (אני מקווה.)

אני מרגישה טוב עם עצמי. 

אם שכחתי לציין, אלוקים, אני מודה לך על העזרה המרובה השנה.
נכון, בזכות עצמי ובזכות ההשקעה שלי קיבלתי ממוצע בגרויות של 104. (וכן מגיעות לי המון מחיאת כפיים) 
אז.. ממוצע 104. סיימתי י"ב באופן רשמי.
 

(6/9)

היום חשבו שאני אמא. וזה היה ממש מצחיק.
אחת התינוקות בכתה, אז בלי לשאול אף אחד, חיטאתי ידיים, הבאתי לה את המוצץ שלה, [היא הייתה ממש לא רגועה, כשהיא רעבה, הדופק שלה נהיה מהיר..] ושרתי לה כמה שירים.
זה היה בסביבות שלוש בצהריים, זמן החלפת משמרות.
האחיות לא אהבו את זה, נרגעו כשהראיתי להן את התג ואמרתי להן מי אני. ואמרו שאני ממש בוגרת לגילי (:
הצוות מפציר בי להביא תמונות, אז אני מקווה שאני אזכור (:

(8/9)

היום שחררתי עוד ילדה. קטנטנה. מושלמת. נסיכה אמיתית.
היה יום מהיר [רק לי השבוע הזה טס?!] וכרגיל, נהניתי.
אה, ולקחתי חלוק סוף כל סוף. 
(9/9)
היום שוחררה עוד ילדה. ושיחקתי קצת עם הקטן שלי. הוא מאוד ערני כשהוא רעב. השמעתי לו שיר של ראש השנה והוא ממש לא אהב אותו.
הוא כזה קטן, אימאלה. אמא שלו מהממת~
היום המזכירות שיבחו אותנו, והן מקוות שנמשיך ככה.
אני גם מקווה.