אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

בואו שנייה נשמור על פרופורציות. 
החג הזה היה החג הכי כיפי בחיים שלי. ואני? עברתי הרבה חגים מהסוג הזה אחוזת-טירוף לגעת כבר בפלאפון, כי מי הרי יכול לא לגעת בפלאפון שלו יומיים וחצי תמימים? זה קשה! אבל הפעם, חוויתי חוויה מסוג אחר, מצחיקה ומשפחתית כל שתהיה..

לאחותי הגדולה יש קטע. הקטע הוא להמציא שירים בחרוזים על אוטומט, וזה ממחיק בטירוף.
כל פעם שהיא עושה את זה, כל המשפחה צוחקת, אני אישית כבר מחכה שהיא תעשה את זה בסוכות, כדי שכולם יצחקו.

ביום ראשון בערב, הארוחה הייתה נחמדה. אני חייבת להתוודות ולהגיד שדי הייתי בבאסה שלא נסענו השנה לחגוג את החג אצל סבא וסבתא/הזמנו אנשים לחג, והייתי ב"דיכאון" מזה במשך כמה ימים, אבל היי, אין כמו החג הראשון של השנה עם המשפחה הגרעינית, לא?!
 חוץ מזה, כבר כמה שנים טובות שאנחנו לא חוגגים את ראש השנה אצל המשפחה המורחבת מצד אמא, כי תכ'לס, זה די מטופש, הרי אנחנו ממילא אורזים את עצמו שבועיים לאחר-מכן ונשארים אצלם בחג הראשון של סוכות.

ביום הראשון של החג עצמו, אכלנו שאריות, כדי להשאיר מקום לסימנים של הערב.. כשהגיע הערב, אחותי הגדולה התלוננה על כך ששוב אוכלים סימנים ועשתה סצנה קטנה שגרמה לי לצחקק. יותר מזה, לאבא שלי יש קטע. קשה לו להגיד את המילה "חצוצרות" כמו שצריך, בגלל היותו צרפתי. וזה הכי מצחיק בהיסטוריה. נוסף לכל שיבושי הלשון האלה, כל קידוש ביתי אצלנו, הוא בעצם מופע בידור..
אחותי כמובן צרחה  "איפה הקונכיות שלי?!" וכשקיבלה את התשובה ששומרים אותם להיום בבוקר, כשבאים שני אורחים, היא נרגעה. 

היום בבוקר, אם להיות כנה, היה לי מוזר לערוך את השולחן לשבעה אנשים. אבל הארוחה המצחיקה די כיפרה על זה.

ואלה היו מעללי ראש שנה המקסימים שלי.

***

אני בכלל רוצה לדבר על ההבטחות שאני לוקחת על עצמי לשנה החדשה.
אז אני פשוט אשנה נושא במהירות כאילו תיאורי החג לא היו קיימים, אוקיי? 

אלוקים יקר,
ראש השנה תשע"ו נפתח בצורה משפחתית ומצחיקה מאוד, אז אני מודה לך על זה מקרב לב.

אם להגיד את האמת, אני מרגישה די רע על כך שההתלהבות שלי לגבי השירות קצת דעכה. אם לספור את הימים, כולל שבתות, אני שם כבר שבועיים. אבל יש לי מועקה קטנה. אני כל הזמן מפחדת. מפחדת שמשהו נורא או הזוי יקרה, מפחדת שאני לא אצליח הלתעורר בבוקר ואפספס איזה יום,
אני פשוט מפחדת..
פחד הוא דבר נורמטיבי, נכון? אז יש מצב אתה עוזר לי להתגבר עליו?
ביום ראשון האחרון החזקתי את אחד הילדים, אמא שלו יצאה לסיבוב התאוררות קטן, לפני ההמולה של החג ואני זכיתי להחזיק אותו. הוא כזה קטן, שבער לי כל-כך לי לנשק אותו, ללטף אותו, לעטוף אותו בחיבוק ופשוט לשמור עליו, אבל זה קצת נוגד את המצפון האישי שלי. וגם אמא שלו ביקשה שאני רק אחזיק אותו, ואני אכן מכבדת את בקשתה.

הילדים שם כל-כך מתוקים, שפשוט בא לאכול אותם. כל אחד מתוק בדרכו שלו. יש קטנים ויש גדולים, יש צווחנים ויש כאלה שבוכים ו"קולם לא יישמע" מגוונים, הקטנים האלה, הקטנים של ההורים שלהם, של הפגייה, וקצת שלי.. אבל ממש קצת.

ולחהלן רשימת ההחלטות שלי לשנה החדשה:
*לצמוח ולהתקדם בשירות.
*לרכוש חברות מהשירות.
*לקום בבוקר בהתלהבות, כי היא קצת דעכה לאחרונה.
*לצאת מהתחושה הזו שקיבלו אותי רק בגלל הסיפור, אלא להבין שקיבלו אותי בזכות מי שאני. עם קצת סיפור מסגרת להמתקה ;)
*להתחיל לדבר פחות עם היידים, כי זה סתם הופך משהו סתמי לגרנדיוזי, כשזה בעצם לא.
 *לא לדחות את כל מה שאני צריכה לעשות בקשר לתורים של הקטנים שהתשחררו.
    זה סתם מייגע, סתם אידיוטי ואח"כ אני סתם חוטפת נזיפות. [נזיפה אחת, לא יחזור על עצמו שוב..]
*להמשיך להיות מסודרת, מאורגנת ואחראית. 

*לקבל כל אחד בסבר פנים יפות.
*לא לשפוט אדם על ההתחלה, אלא לנסות להציב את עצמי רגע בנעליים שלו ואז אולי, אני אבין מה עובר עליו..
*להתפלל לפחות פעם בשבוע, ואז להתקדם עם זה בהדרגה, עד שאני אצליח שוב להתפלל חמישה ימים בשבוע. (תזכורת לעצמי: לקנות סידור)
*להתחזק יותר מבחינה אמונית.

ומאושרת!
אמן.

סתם כי התחשק לי שוב..