אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

״היי,״ צעקתי בשקט, אבל קולי לא ישמע. ״מה זה? איפה אני? למה אני לא בבטן של אמא?״

״פג, שבוע 29+4, משקל 1.259.״ נשמע קולות עמומים מעליי, ״מה? פג? אמא!״ אני מנסה לצעוק, מגולל בראשי מה עובר על פג. מה זה בכלל, מה אני אמור לעשות עם המידע הלא רלוונטי הזה?
אני מנסה לצרוח בכל כוחי, להגיד להם שהנה, אני בסדר, אני גדול, ואני חזק. ואני לא צריך להיות בשום.. בשום.. מה היא אמרה שם? הילדה הגדולה הזו? "פגייה שלום, מדברת תקראו לזה איך שבא לכם?"
פגייה? מה זה המקום המוזר הזה?

״אמאל׳ה! למה אתם מכניסים אותי? מה זה? למה כל כך חם פה? לח? לא נעים? ומגרד? ולמה יש כאן משהו ששומר עליי שלא אפול? ולמה אתם שמים עלי מדבקות ומכשירים משונים מצפצפים לי. ״ אני מנסה להגיד לכולם, האנשים שם, שמסתכלים עליי מלמעלה, מחייכים אליי, אומרים שאהיה בסדר, שאני גדול, שאני חזק. שאין לי מה לפחד. "הנה נרגעתי, קיבלתי מוצץ ירוק."
 

אוקיי, המחט הזה מפחיד אותי. וגם שלל החוטים שהם שמים לי על הגוף.

אמא? אמא!! אמא!! אני רוצה הביתה, אני רוצה ללבוש בגדים רגילים, לא להיות תקוע בתוך אינקובטור, אני רוצה להכיר את בניה, את אחי הגדול.

תגידי אמא, הוא יודע שאני כאן? שאני קיים? או שעוד לא הספקתם לספר לו?
 

אוקיי, המחט הזה שוב מפחיד אותי, אמא, למה לוקחים לי כל כך הרבה בדיקות? למה כל פעם שאני בוכה, וכואבת לי הבטן, האחיות מביאות לי סוכרוז כזה, או בודקות שאני בסדר? או מורידות לי את הטיטול ובודקות שהבטן רגישה, או שאני רעב? אמא, למה כואבת לי הבטן? למה יש לי גזים? למה היא לוקחת לי בדיקה ברגל? מה עשיתי רע? או שבעצם, בכלל לא עשיתי?"
-
את דביר הכרתי ביום השני במחלקכה. ילד מקסים, עם לחיים שמנמנות וסיפור לא קל.
דביר הוא כמוני, יליד שבוע יחסית מוקדם, והוא עבר די הרבה.
מפאת החיסיון הרפואי, אני לא ארחיב.
הוא ילד טוב, כעיקרון, דובוני שאוהב לישון ואוהב לאכול. הוא לא אוהב שעושים לו אינהלציה ושמעצבנים אותי.
לרוב אני פוקחת עליו עין ונותנת לו כל מה שהוא צריך, אבל אף פעם לא יצא לי להרים אותו. (למרות שגם לא רציתי)
עד שיום אחד אמא שלו ביקשה ממני לעזור לאחת האחיות כדי להכין לו מיטת חימום, וכמובן שעשיתי את זה בשמחה. הרמתי אותו והוא היה כזה מתוק. ממש פשוש קטן עם לחיים שמנמנות שב לאכול מרוב מתיקות.

ביום שלישי הגעתי בשבע וחמישה לשירות, במטרה לעשות שש שעות וללכת. הסתבר לי שבכלל לא הייתי צריכה להגיע, אבל נשארתי, כי כבר קמתי וטרחתי, אז למה לחזור ולהתעצבן?!
האחות ביקשה ממני לעשות לדביר אינהלציה, הופפתעתי, אבל הסכמתי.
עשיתי לו שני סשנים של אינהלציה והוא ממש לא אהב את זה, רק כששמתי אותו על הבטן, ושמרתי שלא ייפול (הוא היה על הרגליים שלי) הוא מעט נרגע. לאחר מכן, שרתי לו, סיפרתי לו סיפורים וצחקתי איתו. הפתפתי לא לצלם אותו או לתת לו מגע מסוג אחר (נשיקה או חיבוק) כי אנה, אמא שלו, ביקשה ממני שלא אעשה את זה, כי ממצלמות היא קצת מפחדת, כי הוא קטן, וכי היא בטח לא רוצה שאני אפתח אליו רגשות יתר-על-המידה. 
תכל'ס, אני מבינה אותה.

אפשר להגיד שפיתחתי אליו רגשות מסוימים, ואני אפילו אומרת לעצמי שאני ממש אוהבת אותו. אמא שלו מקסימה אליי. תמיד קוראת לי "ממה" או צ'וצ'ה או כל שם חיבה אחר שמתחבר לה עם השם הפרטי האמיתי שלי.
אני אמנם לא יחידת סגולה, כי היא קוראת לכולם ככה, אבל אני מרגישה כן קשר אחר אליה, אולי בגלל שאני מחזקת אותה עם מה שיקרה עם דביר, כי נולדנו בשבוע שלו וגם אנחנו השתחררנו עם חמצן.

דביר הוא הבייבי של שתינו. של בת השירות שאיתי ושלי. אפשר להגיד שבכללי, הוא הבייבי של כל המחלקה.
הוא נמצא במחלקה זמן לא מבוטל וצפוי להתשחרר עם חמצן (לצערם של הוריו) בחוה"מ סוכות.

ועכשיו, אני באמת לא יודעת אם לצחוק או לבכות.