אני משתדלת לכתוב בשקט, כי ההורים ישנים. אני משתדלת לדבר כמה שאני יכולה על השירות, על מה אני עוברת שם ועל עצמי, כי אני מבינה שאני בן-אדם שקשה לו להיפתח, גם בפניי האנשים הכי קרובים אליי. אני משתדלת לכבד את פרטיותו של האחר, גם אם זה קשה, כי נמאסה עליי העובדה שאני אכולת קנאה על הפרטיות שלי, אבל לא מסוגלת לשמור על פרטיותם של אחרים. אני משתדלת לקחת את כל הדברים שאני עושה לא נכון ולתעל אותם, אבל ברוב המצבים, אני בכלל לא מבינה מה עשיתי לא-נכון, וקשה לי לשאול מה עשיתי לא נכון, ולבקש שיעזרו לי להיחלץ מהבוץ. אני משתדלת להיזכר בדברים לא-טובים שעשיתי בעבר ולא לחזור עליהם, כי קשה לי להודות שאני לא זוכרת מה עשיתי בפעם האחרונה שקרתה לי טעות.(וזה קורה אחת ליומיים-שלושה) אני משתדלת לחייך, כי אני שונאת להרגיש חולשה. אני משתדלת ליהנות, עד כמה שהמצב מאפשר.(מזכיר לי שהבשלי"ת שאיתי ואני התעצבנו על זה שלא יצאנו לאכול אחרי הערב ביום רביעי) אני משתדלת לצחוק ושלמוח, אע"פ שלפעמים אני מרגישה מנוצלת. (וגם לא מפחדת להראות את זה) אני משתלדלת לדון כל אדם לכף זכות, כי ככה חינכו אותי. אני משתדלת לעשות דברים הכי מהר שאני יכולה, ובצורה הכי טובה, גם אם אני מתבלבלת בדרך.(כל בן-אדם מתבלבל)
אני משתדלת שהופסט הזה לא יהפוך להיות פוסט מתחסד וצדקני, ועל כן הוא נידון לשיקול העברת טיוטות.(זה לא התחסדות, זה שחרור קיטור)
אני משתדלת להיות קשובה וללמוד מאחרים, כשבעצם יותר קל לי לברוח מכולם ולהתעלם. אני משתדלת להיות אני, אחרי שנים של עטיית מסכות כדי לברוח מהמצב הגרוע של הלימודים.
ובדיוק בגלל זה, היום אני משתדלת ו...: מתקנת טעויות, שואלת שאלות, מספרת על עצמי לצוות שהכי מבין אותי ולהורים שהכי מבינים אותי ואני אותם, צוחקת, בוכה, מדברת בקול ואפילו צורחת (עם אי-הבנה של למה אני בכלל צורחת), מחייכת, מתחברת בקלות, מסתמסת רוב היום, מרגישה יותר טוב עם עצמי, מאושרת.
וזה הרגשה כל-כך כיפית. שבת שלום לכולם, תקראו לזה איך שבא לכם.
עריכה:(18/10/2015)
כיאה לבחורה אסוציאטיסית כמוני, שכחתי לסגור את הדף של ישרא-בלוג. מפה לשם, אמא שלי הציצה בכמות לא מבוטלת של בלוגים קבועים שאני קוראת (אני לא באה להלחיץ, אלא להגיע לפואנטה..) ובסופו של דבר הגיע לבלוג האנונימי שלי. זה, כעיקרון.
כידוע לעצמי בלבד, את הבלוג התחלתי לנהל בסביבות גיל 15 וחצי, בעצת אמא שלי, מסתבר.
היא קראה רק את הקטעים מהחודשיים האחרונים, למזלי, וקבעה שאני כותבת ממש יפה. ושיש בי עדיין תמימות מסוימת לגבי המקום שאני נמצאת בו בשירות הלאומי. אחר-כך, היא סיפרה את זה לאבא שלי. הוא מצידו, לא הבין מה אמא שלי רוצה ממנו ורק סיכם באמירת:״מה את אומרת?!״ (פרצוף מופתע...)
כרגע, לא נותר לי אלא לאחל לכם לילה טוב, ושיהיה לנו רק שקט במדינה שגם ככה סובלת הרבה.(אני ממש נלחצתי מהפיגוע והרצח, כי דודים שלי גרים בבאר שבע.) יימח שמן של הערבים, לילה טוב ושקט!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
