אפשר להגיד, שלא חשבתי שיהיה כל-כך קשה בטיפול הנמרץ.
חודש וקצת בפגייה עשו את שלהן. הספקתי להתחבר, להכיר, לבכות ובעיקר - לצחוק עם כל העולם ואשתו. לצחוק על עצמי, להתבדח על המשקל שלי, על טיפוליים רפואיים שעשו לי ועל פרוצדורות עבודה כאלה ואחרות, בידיעה מוחלטת שהאחיות והרופאים יבינו ללבי ולא יעזו לצחוק עליי.
העבודה בטיפול הנמרץ, שונה בתכלית השינוי מהעבודה בפגייה. למרות שלפעמים יש מצבים ש"משעמם שם כמו בקבר." אני שומעת את עצמי אומרת לאמא של דביר, באחת השיחות השבועיות שלנו בטלפון, כשהיא שואלת אותי מה שלומי ומתעדכנת. (השבוע היא ענתה לי לטלפון כשדביר בכה שהוא רוצה אוכל, היה דווקא די כיף ומדאיג לשמוע אותו בוכה..)
היומיים שהיו ב-21-22/10, כלומר, אתמול והיום, היו שונים בתכלית. הרבה לחץ, היה בטיפול הנמרץ, בייחוד כי קיבלו תינוקות חדשים, קטנים וזקוקים לעזרתנו המלאה. נוסף, כל פרוצדות שליחת הבדיקות נמשכו שעות כי לא היו טילים בשביל לשלוח. (טיל, במושג של בית חולים, זוהי מערכת ששולחת בדיקות לכל רחבי בית החולים, ובפרט, למעבדה המרכזית.) היה המון לחץ, בטיפול הנמרץ. לי, מהצד, הוא נראה כמו שדה קרב. היום כשאחת האחיות של משמרת הערב נכנסה היא אמרה "עכשיו זה נראה כמו טיפול נמרץ!" אני בספק אם ההכרזה הייתה צינית או לא, כי הפרצוף שלה צחק, או היה מלא כאב על כל העבודה שהולכת להיות לה בערב.
קיבלנו שלישייה, תאומים ועוד ילד יחיד. במהלך הבוקר, אבא של הילד שהגיע היום בבוקר הגיע לפגייה, והתרגש מאוד לגלות שיש לו בן (בכלל אמרו לו שזאת בת) אז אני כולי שקועה בלהבין מה אני עושה עם ערימת המכתבים על השולחן ופתאום אני קולטת אותו רץ, עם הפלאפון ביד וצורח "את מתעלפת!!!! זה בן!!!!" אני לא בטוחה אם גם האישה צעקה משמחה, או קראה קריאות שמחה חלושות, אבל היו ברור שהם שמחים על הבן שנולד להם, כשהצצתי בתיק הרפואי הבנתי למה.
הסתבר לי בבוקר שאחד מהתאומים נפטר. וזה העציב אותי בצורה קצת קשה. הם נולדו בשבוע מוקדם והיה ברור שאחד מהם לא ישרוד. הבנתי את זה לאחר שהבחנתי בשינוי קל בין המדבקות של התינוק לבין מה שכתוב לו בגיליון.. ואז שאלתי את המזכירה והיא כזה:"תקראו לזה איך שבא לכם!" ואז היא סיפרה לי שהוא לא שרד. היא אמרה את זה בטון די מוכיח, כי הייתי בטוחה ששוב אמרתי משהו לא במקום. כתוגובה, היא אמרה שבואותו רגע נפל לה האסימון, בגלל זה היא אמרה את זה בטון מופתע/מוכיח, תחליטו אתם..
לא ישבתי לשנייה היום (טוב נו, בערך. אני תמיד יושבת ומשחקת בפלאפון בין שתיים לשלוש, אבל זה לא נחשב, חצי מהזמן זאת החלפת משמרת) היה כל-כך הרבה דברים לעשות, והלחץ הזה עשה לי דווקא די טוב. אני פחות עצבנית מאתמול, כי הקבלה הייתה באמת אחת הקשות. ולא מספיק, אחרי זה הייתי צריכה לעמוד ולנקות את הבית עם אמא עצבנית לא פחות.. בקיצור - קושי אדיר. אבל אחרי שנת לילה טובה, חיוכים על הבוקר וזריקת עידוד מחברה טובה, היה לי דווקא די סבבה היום. לחץ יכול להיות דבר רע ודבר טוב, למדתי את זה בפסיכולוגיה ואף נבחנתי על זה. אני אישית אוהבת סוגים של לחצים, כמו לחץ בעבודה, לחץ בשירות ולחץ שגורם לאנדנלין בגוף להרקיע שחקים, כי תמיד אח"כ אני מסביימת את היום עם חיוך ונחה. הלחצים שאני לא אוהבת זה שמלחיצים אותי לגבי דברים שקשורים למטלות הבית, למטלות השירות וכן, אני שונאת לקום מאוחר. מה שמזכיר לי שביום שלישי הגעתי בשמונה במקום בשבע וחצי, והתעבצנתי על זה שעתיים. המזכירה אמרה לי שאני יותר מדי מקשה על עצמי ושגם אני אנושית, וזאת סיבה מספיק ברורה לאיחור הקל שלי באותו הבוקר.
לפני יומיים השתחררה עוד משפחה שנקשרתי אליהם. מקסימים, מאוד מקסימים. זה מזכיר לי שהיום עזרתי לאחת האחיות בחדר שלוש להרגיע אחד מתינוקות, ויצא שליטפתי לה היד. היא שאלה אם נקשרתי אליה, אמרתי בכנות שלא, זאת פשוט אחת מהדרכים שלי להרגיע אותם, על ידי ליטוף שמתברר דווקא כדי עוזר. ספק כדי להראות שיש מי ששומר עלייך, וספק כדי להרגיש מסופקת על אמת, מהצד שלי.
עוד משהו נחמד כשקרה באמצע כל הבלאגן, הסרטון שהצטלמתי אליו עלה ליוטיוב! אתמול, הייתה הרי את תצוגת האופנה של דורית בר-אור. כל הכרטיסים שנמכרו הלכו קודש לעבודות הפגייה שלנו, כדי לקדם מחקרים ולשפר את האיכות שלנו. אז כדי להסביר לאנשים לאן כל הכסף שהם שילמו הולך, צילמו סרטון בפגייה, ומכיוון שאני בוגרת הפגייה (שחזרה לעשות שם שירות - הסיפור המלא על זה בעוד כמה פוסטים) ביקשו ממני להצטלם. אמא גם הייתה מעורבת בסיפור וככה זכיתי לראות את אמא שלי באמצע יום עבודה מטורף, זה היה דווקא די כיף.
היומיים האלה התישו אותי עד כלות. אבל בכל יום כשאני קמה אני מחייכת, כי אני יודעת שאני נוסעת לאחד המקומות היקרים לליבי - כדי לשרת את המדינה, לתרום לה את מה שהיא תרמה לי בעבר, לעזור להציל חיים, לתת תקווה, לעזור למי שנשאר מהצוות שטיפל בי, להיפגש באנשים חדשים כל יום, לשמוח, לבכות, להתרגש, לצחוק ולחייך.
וברור לי שהבחירה שלי הייתה נכונה.
עריכה: אתם מדהימים אותי, תודה.
"כשתגדל, על העולם יגדל איתך ותנסה לתפוס אותו בין הידיים.." (כשתגדל - אייל גולן) זאת אמנם לא היא, אבל תאמינו לי שהאחיזה החזקה שווה את זה.
אני חייבת לשץף אתכם בכתבה מקסימה על זוג הורים מאופקים, שהיו מאושפזים אצלנו עם שלושת הבנות שלהן, שנולדו קטנות מאוד. אפשר להגיד שלראות אותן משתחררות ולהבין את חסדי ה', זה מה שמניע אותי יום יום לעשות את עבודת הקודש שאני עושה, בשמחה רבה ובאהבה עצומה. לקריאת הכתבה - http://xnet.ynet.co.il/family/articles/0,14566,L-3110764,00.html
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
