אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

אומרים שהמחלקה עמוסה? אז אומרים..

המחלקה באמת עמוסה, ועכשיו בלי צחוקים. אני כאן חודשיים, ואף פעם לא יצא לי להיתקל בחמישה-עשר תינוקות בחדר אחד. חלקם קטנים, חלקם גדולים.. חלקם זקוקים לטיפול יום-יומי די מסובך, וחלקם לא.. אבל עדיין, הם כולם פגים. כולם צריכים את האחיות, את הרופאים ואת ההורים שלהם.
אבל, כן, ההורים גם צריכים את בנות השירות. את A ואותי.

עד עכשיו, לא הבנתי עד כמה התפקיד שלנו במחלקה חשוב. תמיד כשהיו משבחים אותי, הייתי אומרת שאני רק עושה את העבודה שלי, שלא מגיע לי שישבחו אותי, שמי אני? אני כולה נערה שב"פוקס" יצא לה להגיע למקום שהציל את חייה לפני כמעט 19 שנים (אם להיות קטנונית ולקטר, עוד חודש וחצי יש לי יום-הולדת 19), אני לא-כלום לעומת עבודת הקודש שצוות האחיות והרופאים עושים למען הקטנטנים האלה.

כל לילה, אני מתפללת עבור הקטנים האלה. ואם מצליח לי, גם בבוקר. אני אמנם לא מתפללת מסידור, למרות שאני חושבת שראוי להגיד "מודה אני" "אשר יצר" וברכות השחר בבוקר ורוב הזמן אני מצטערת על כך ששוב לא הצלחתי להגיד אותם, אבל דבר אחד אני כן עושה בקביעות. אני מתפללת בלב עבור הקטנים האלה. 

אני מתפללת בלילה בעיקר, כשחושך, וקשה לי להירדם. אני לא אומרת כלום. אני רק מקשיבה לשקט המוחלט בחדר שלי, ונרגעת ממנו. אני מודה שלפעמים אני מפחדת מהחושך הזה, כי עוברות לי מחשבות קצת לא נעימות, אבל סיגלתי לעצמי דרך "להעיף" אותן בשנייה, ולתת לראש שלי לחשוב על דברים הרבה יותר טובים כמו העובדה שאני רואה ילדים משתחריים מדי שבוע בשבוע, ואם הם נולדו בתחילת ספטבר, אני גם זוכה לראות עד כמה הם התקדמו וגדלו בפרק הזמן האחרון. 
אני חושבת שהתפילה עוזרת, אבל גם אם זה לא עוזר, אני יודעת שלפחות אלוקים מקשיב לי.

שבוע שעבר, התבצע שחרור של משפחה שנקשרתי אליה, הייתי מופתעת שהם הביאו לי מתנה. אריזה עטופה של ללין, מפיצה ריח טוב ובתוכה קרם ידיים בריח שדי אהוב עליי, ועוד חבילה קטנה של ארבעה שוקולדים של לב. אמרתי להם שהם ממש לא היו צריכים, אבל הם התעקשו, ולקבל ממנה חיבוק היה הישג ממש מרשים. 

היום התבצעו שחרורים של חמישה ילדים. כרגיל היה מלא אוכל וגם שטויות לאכול. ואז קיבלתי את הפתק הזה, בצירוף של טבעת לרגל ושני שוקולדים:


ואני אהיה כנה, התרגשתי.
עכשיו אני מבינה יותר מתמיד מה זה להיות בת שירות עם שירות משמעותי. גם אם זה כרוך בפירוק בקבוקים. 
כי לקבל את המתנות הקטנות האלה מהורים, ולדעת שבזכותך האשפוז שלהם התרכך במעט, זה שווה הכל.

הייתי כאן,
תקראו לזה איך שבא לכם, עם חיבוקידוב לרוב.