כשהייתי בתיכון, לא הסתדרתי כל-כך טוב עם הבנות בכיתה שלי. או לפחות עם אלה שגרות באותה עיר שאני גרה בה. אני בן-אדם אימפולסיבי, וזה ידוע לכולם. למדתי לווסת את האימפולסיביות שלי בשנה האחרונה, אם כי גם כשהשינוי חל, הוא תמיד היה נסוג בדרך כזו או אחרת, כי קשה פתאום להתשנות אחרי ארבע שנים (זה היה אז, בתחילת כיתה י"א), ולצפות שהבנות יכירו בשינוי וירצו בו. אני לא אומרת שחלקן לא האמינו בי וךתמכו בי לאורך כל הדרך, אבל מספר האנשים שידעו את זה, לפחות בכיתה, לא עלה משלוש אצבעות הרגל הקטנות שלי.
כשסיימתי את הטיפול, בספטמבר השנה, הבנתי עד כמה הייתי זקוקה לניעור חיצוני. למישהו שיבוא ויגיד לי "ראבק, *****! תתעוררי על עצמך ותתחילי להבין מה את עושה לא נכון. או לפחות, אם את לא מבינה את זה, תני לי לעשות את זה בשבילך ולתת לך את הכלים לעשיית שינוי משמעותי" אני נזכרת בכל הדברים האחרונים שלמדתי בשנה האחרונה (עשרה חודשים, אם נדייק, התחלתי את הטיפול בנוב' 14.) ואני מבינה שכן, השתנתי. אני אדם יותר שמח, חברותי ומאושר.
הניעור החיצוני היה מאוד קשה ומדכא. זה מסוגי הניעור האלה שאתה לא רוצה להכיר בהם. כמו פגיעות שפוגעות קשה בבן-אדם חולה. רוב הזמן שלי אני שמחה ונגשת לראות מקרים של ילדים שהשתחררו מהפגייה והכל בסדר איתם. רובם תינוקות. בני חמישה חודשים עד שנה וקצת.. מחייכים, צוחקים ונהנים מהחיים. ההורים שלהם, מברכים על עשיית הפגייה ונהנים לשמוע את הצוות הרפואי מדבר. כשאני נקלעת לביקור כזה, אני תמיד מנסה להתחמק, אבל א', המזכירה (שכפרה עליה, כן?), תמיד קוראת לי, גם אם אני נממצאת בקצה השני של הפגייה או של הטיפול הנמרץ. הרי מה אכפת לה לצעוק? אף אחד לא יגיד לה לסתום את הפה.
ביום חמישי האחרון הגיעה ילדה מקסימה, בת עשר. באותו היום היא חגגה את יום-ההולדת שלה והביאה עוגה ומלא ממתקים. כמובן שכל הצוות עף על העוגה, שאחותה והיא הכינו, וכמובן אני. כי מי יכול לסרב לשוקולד? הדבר הראשון שעשיתי כשראיית אותה - היה לחייך. היא מקסימה, קטנת-גזרה, שחומה ויפה. יש לה שתל של מכשירי שמיעה, שתל מוסתר, שמשתלב מקסים עם הצבע הערמוני של השיער שלה, והיא כמעט לא מדברת. השמות שלי ושלה הם ממש דומים, וזה הקסים אותי לראות אותה. היא לא אמרה מילה, אבל המבט שלה אמר הכל. על אושר, שמחה, צחוק והוקרת תודה על הצלתה חייה לפני עשר שנים.
כשסיפרתי על זה בהתלהבות למשפחה שלי, אתמול, בארוחת שישי, אמא חייכה כאילו קיבלתי בירושה מיליון דולר. למרות שאין בכלל מה להשוות, כי מיליון דולר לא משתווה לחיוך של אחד מהקטנים האלה. היא אמרה שהעיסוק שלי בעבר שלי הוא מאוד גדול. אני מצידי, אמרתי בהתגונות שזה בגלל העבודה שאני עושה - הרי אני עובדת במקום שהקטנים האלה נמצאים, ואולי במקרה או שלא במקרה, במקום שהציל את חיי לפני 19 שנים (כמעט) היא אמרה שהעיסוק הוא יותר מדי גדול, אני דווקא אמרתי ההפך. ואני יודעת שגם אני וגם היא צודקות. (אני בכלל סיפרתי לאחות אחת את הסיפור שלי, ותוך שנייה זה הועבר, כמו מכה מדבקת לכל שאר האחיות שהיו במשמרת. )
אמא אומרת שלא הייתי צריכה ללכת להציג את עצמי לד"ר מזכרת כל-כך מהר, אבל זה היה ממש חשוב לי. לפגוש את האדם המדהים הזה, זה שהציל את חיי. אני זוכרת את עצמי בהתחלה תמיד שואלת מתי ד"ר מזכרת יגיע, והצוות לא הבין למה. באחד הימים, שעברתי לראות איפה המחסן, דלת החדר שלו הייתה פתוחה, אז עצרתי, אמרתי לזאת שחפפה אותי שאני מגיעה תוך חמש דקות, ודי לא עניין אותי שישבו לו כמה רופאים בחדר. עצרתי את הפגישה והצגתע את עצמי. "אני ****." אמרתי, "**** תקראו לזה איך שבא לכם. הייתי כאן לפני כ-18 וחצי שנים, מטופלת שלך. ועכשיו אני כאן, בתור בת-שירות לאומי." הוא עצר את השיחה, קם וחיבק אותי. תוך כדי שהרופאים מסתכלים עליו די המומים, הוא מנדב עליהם פ]רטים קטנים עליי ושולח אותי לעיסוקיי האחרים.
כל פעם שאני נכנסת למטבח, עוברת במסדרון עם טפסים כדי לפקס, או סתם מסתובבת בין המיטות מתוך שמעמום, או הבאת מוצץ לאחד הילדים, אני שומעת אותו תמיד פולט לעצמו כמה מילים עליי. או קורא מאחוריי, "אז מה שלומך, פגית קטנה שלי?" כשהוא סיפר לאמא שלי על זה שהם כמעט בחרו לוותר על התקון של השירות הלאומי, אבל בסוף הם בחרו שלא, כדי לתת לזה עוד צ'אנס - הם לא ציפו לקבל אותי. "תוך יומיים היא למדה את העבודה. היא כאן רק חודש וחצי והיא יודעת לעשות דברים שהבנות האחרות לא היו יודעות לעשות." אמא צחקה ואמרה שהם בכלל לא יודעים איך לאכול אותי, ות'כלס זה די נכון.
אחרי שנה של טיפול, אני גאה להכריז שאני שמחה שעברתי אותו. כי עכשיו, אני אדם יותר שקול, מווסת , מאושר, שמח בחלקו ומבין את העולם בצורה בוןגרת יותר. כשאמא אמרה בסוף הטיפול שהיא מתחילה לראות שיפור בהתנהגות שלי ושהשינוי מתחיל לבצבץ, חייכתי. כשהיא אמרה שהתבגרתי בשנה האחרונה, חייכתי לעצמי בלב והבנתי שניעור זה לאו דווקא דבר רע, הוא אפילו לא רע בכלל.
גאד, אני שונאת להתגאות, אבל יש פעמים שזה כל-כך דורש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
