אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

אני לא בדיוק יודעת איך להתחיל, אבל אני פשוט אתחיל..

אני בת-שירות לאומי. אני משרתת בפגיית תל-השומר. כל מי שמכיר אותי, מכיר גם את הסיפור שלי, ואז הוא מחייך.

למה הוא מחייך? כי מבחינתו זה הכי מדהים שיש, שחזרתי לסגור מעגל.

~~~

היי.

קוראים לי א׳, אני בת (כמעט) 19, ואני פגה.

נולדתי בט׳ בטבת תשנ״ז, בבית החולים ״שיבא״ תל-השומר.

הזמן שנולדתי בו היה הזמן שבכלל עדיין הייתי צריכה להיות ברחם, אבל סיבוכים כאלה ואחרים גרמו לחידה מוקדמת.

נולדתי בשבוע 24+5, במשקל זעיר של 625 גרם. 

לא כולם מבינים מה המשמעות של להיות פג. פג הוא לא רק ילוד שנולד לפני שבוע 37, והוא גם לא ילוד שנולד במשקל מזערי. פג, הוא קודם כל אדם. אדם קטן, קצת חסר-ישע ונזקק לעזרה. בדרך כלל, רוב הפגים מגיעים ישר לפגייה, או לטיפול הנמרץ, במקרה של מצב קשה או מסובך..

נוסף, המערכת החיסונית שלהם לא משהו, והריאות שלהם לא בדיוק מפותחות, אז חלקם גם נזקקים לחמצן.

בקיצור, אני לא אגרום לכם לסבל, אני רק אגיד שפג זה אדם קטן. לפעמים, מאוד קטן.

סיפור ההגעה שלי לפגייה הוא די מצחיק, כי בכלל לא היו לי כוונות לשרת שם. אני בכלל תכננתי לשרת בגן שפתי בכפ״ס, אבל אמא שלי אמרה לי:״יאללה, מה אכפת לך? לכי לבדוק, אולי יצא מזה משהו טוב..״ יצא מזה משהו מצוין :)

נולדתי בדצמבר, כשבכלל הייתי אמורה להיוולד באפריל. נולדתי בעונה האהובה עליי-החורף, כשבכלל הייתי אמורה להיוולד באביב-שזו גם אחלה עונה.

נולדתי קטנה, ועכשיו אני די גדולה. 

כשאני יושבת בדלפק של הפגייה, ומתסכלת על הילדים האלה, אני מחייכת. 

כשאני עוברת ביניהם, בוחנת, מביאה מוצץ ואפילו מדברת אליהם (למורת רוחם של האחיות, שצוחקות איתי..) אני מתמלאת בקסם, טוהר, תום ושוב מחייכת.

כי הם גדולים מהחיים, ואוי ואבוי למי שיגיד לי אחרת.