כשאני אומרת שהמוח שלי ריק, אני לא באמת מתכוונת לזה. הפירוש של זה הוא שהמוח שלי מלא במחשבות, הזיות, חלומות ותקוות - אבל אף אחת מהן לא יכולה להגיע לידי תמלול, או ביטוי. בדרך זו או אחרת.
נובמבר תמיד היה החודש הכי פחות אהוב עליי, אולי בגלל אווירת הסתו המעיקה, ואולי בגלל עצם העובדה שבפעם הראשונה מזה 12 שנים, אני לא נמצאת במערכת שמעבירה לי את הזמן הכי קריטי ביום עד ארבע אחרי הצהריים, השעה שבדר"כ הייתי מסיימת ללמוד בה. (גם בימי שלישי) היום השתחררו עוד שני ילדים. אחד השתחרר כמו שאני השתחררתי - עם חמצן, והשני השתחרר והכל בסדר גמור איתו. הצלטמתי עם אחד מהם ובתמונה זה נראה כאילו הוא מבסוט ומוחא כפיים. היה מצחיק, הוא כזה נסיך, ויש לו כובע שדומה לשלגייה ושבעת הגמדים. היה מצחיק לראות אותו ככה, כי הוא היה קצת דומה לגמד-גינה חמוד. מצחיק אותי שההורים שלו ממש לא גדולים מאחותי.
נובמבר גם הביא אותי ממש לא מוכנה לבאות. גיליתי שאני ממש עייפה לאחרונה, וירדה לי חצי-מוטיבציה לרצפה. זה כבר הגיע למצב שאהלכתי לרופא וביקשתי הפנייה לבדיקות דם, ולמרות שאני חושבת שזה קשור לכמות השעות האסטרונומיות שעבדתי עד עכשיו, אני אעשה את הבדיקות, כדי להיות רגועה. חצי-נובמבר עבר עליי בצורה די קשה. עליות, מורדות, בכיות, צחוק וב"ה - בעיקר שמחה. שמחה על ילדים שמשתחררים אחרי ימי אישפוז קצרים/ארוכים ולראות אותם גדלים ומתפחתים ע"י תמונות שההורים שולחים לי. (אני עם משפחה אחת בקשר)
זה מצחיק, כי דיברתי ביום שני האחרון עם אחת ממזכירות המחלקה, ובחודשיים (כמעט שלושה) היא למדה להכיר אותי לפני ולפנים. מצד אחד, מאז הטיפול אני משתדלת לא לחדור לפרטיות של אחרים, אבל מהצד השני זה לא מרגיש לי נוח שהיא קוראת אותי כמו ספר פתוח, אע"פ שאני ממש משתדלת לא להיתפס ככזו. אני נלא זוכרת את עצמי מספםרת לה משהו כל-כך חשוב על עצמי, כי אני לא מחשיבה את עצמי כבן-אדם כל-כך חשוב בפני עצמו. (אני תוהה אם הייתה כאן התנשאות, או שאני סתם לא מבינה מה אני כותבת מרוב עייפות)
יש לי קטני חדש. ותאמינו או לא - הוא נולד יותר קטן ממני!!! (לא בהרבה, אבל בהתחשב בשבוע הלידה שלו, אני יכולה להבין מה קרה בעסק הזה..) איך שהוא הגיע, הלכתי לראות אותו. הוא מחובר למיליון מכשירים, נוסף למכשיר ההנשמה העצום, שבגללו לא רואים את הראש שלו, היה צריך לכרוך את הקן צעליו, כדשי שהוא ישמור עליו מפני נפילות, במידה והאינקובטור יהיה פתוח. הוא קטן בצורה מפחידה, ואני מקפידה בכל בוקר ללכת לראות מה איתו. האחיות לא מבינות מה אני רוצה ממנו, אבל חשוב לי להגיד לו בוקר טוב ושקט ולראות שהוא עבר עוד לילה.
אני מסתכלת עליו, ולא יכולה להאמין שפעם, אמנם לא בהרבה, גם אני הייתי כזו. קטנה, חסרת-אונים ונזקקת לעזרה. יש לנו המון סרטונים ארוכים על התקופה הזו. הקטע בסרטון שאני הכי אוהבת זה הקטע שבו אבא שלי מחטא ידיים, ואוחז ביד הפיצית שלי, בהתחשב בעובדה שהיד שלי עוד לא דגדגה את חצי האצבע שלו.
אני חושבת שמהמחיר של לחשוב כל-כך הרבה הוא שבסוף לא יוצא לי מהמהשבות האלה כלום. אלא אם כן אני נמצאת בחדר, המחברת פתוחה, והיד שלי כותבת. בלי בושה, בלי מעצורים ובלי אמפתיה, בעודי קורסת מבפנים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם