אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

אני ידעתי שיום אחד זה יגיע.
רק למה זה הגיע בתקופה כל-כך טעונה אצלי? כל-כך רגישה אצלי? זה מצחיק, כי אם היה קורה מה שהיה קורה בעוד חודש מהיום, זה היה בול התאריך של הקטנה.
אני יודעת שהייתי צריכה להרים ראש ולא להישבר, כי זה בכלל לא קשור אליי. אבל זה לא עזר. בכיתי כל הדרך הביתה.

עכשיו אני בסדר, בערך...
אני אמורה להתחלף עם בת השירות השנייה ביום שלישי ולהיות חודש בטיפול הנמרץ. אני יודעת שאצליח להתמודד, אבל זה עדיין.. מפחיד ומבאס ו..
עצוב וטעון רגשית כל-כך. כי זה מחזיר אותי אחורה, למרות שהבטחתי לעצמי שעזבתי את זה, אבל זה חוזר אליי בדרך האחורית.