אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

יש ימים שבהם אני מעריכה יותר ומעריכה פחות.
ההערכות שלי יכולות לבוא לידי ביטוי לאנשים שונים,
אבל כמו שהמטפל שלי אמר לי פעם: "את מעריכה אנשים בצורה מדהימה. אבל מה לגבי עצמך? מה?!" אני זוכרת אותו צוחק, "לך לא מגיעה טיפה הערכה?"
 "אני מעריכה את עצמי," אני אומרת לו, מודעת לעובדה שהוא יודע שזה שקר אחד גדול.
במפגש האחרון, הוא אמר לי שההערכה העצמית שלי השתפרה, וקשה להאמין שהמפגש האחרון היה לפני כמעט שלושה חודשים.

המחשבות האלה תמיד מזכירות לי שאני בדרך חדשה, דרך יותר טובה. ושתמיד קוננה לי מחשבסה בראש שברור לי שאני לא אשמור קשר עם אחת החברות שלי מתקופת בית הספר, כי התקופה איתן הייתה התקופה הדי גרועה בחיים שלי. ברצינות, חלקן גדול מהבנות בכיתה שלי לא עשו את החיים שלי קלים יותר. הן רק דימו.. מבפנים, תמיד הייתי מרוסקת. - אבל כנראה לידה של תינוק עושה את כל ההבדל.
אחות של אחת החברות שדווקא לא התנכרו אליי ילדה אתמול בבוקר בן. היא רק ילדה אותו בשבוע יחסית מוקדם, למרות שמבחינת המשקל הוא אחלה.
היא צחקה כשניסיתי לנסח לעצמי שזיהיתי את האחיין שלה ע"פי השם של אחותה הגדולה, שהוא בדיוק אותו השם של אחותי הגדולה. היא ביקשה שאפקח עליו בארבע עיניים, הבטחתי שאני אעשה את זה. היא התקשרה כמה פעמים כדי לוודא שהוא בסדר, והבטחתי לה שיש כאן את הצוות הכי מעולה. וזה ממש לא היה שקר.

חנוכה תמיד היה החג האהוב עליי. תמיד צוחקים עליי שאני יכולה לאכול סופגניות בלי לדפוק חשבון אח"כ. הם רק לא יודעים שאני אוכלת רק סופגנייה אחת, מינימום שלוש בחנוכה. (כן, לא פריקית של סופגניות..)
יום-ההולדת שלי חל אחרי חנוכה, ובגיל בת-מצווה, כמו בגיל בת-מצווה, חוגגים ובגדול.
אני לא ארחיב על זה הרבה, רק שהיה ממש מהנה, ושהייתי קטנה ומכוערת, אני רק יודעת שכל יום שאני עוברת במחלקה אני רואה ניסים ונפלאות.
אני רואה רופאים, שנלחמים על ילד אחד, אפילו שהם יודעים שזה ממש אבוד.
אני רואה אחיות, שמטפלות בילדים במסירות כל-כך טובה, שאפילו תפסתי את אחת מהן בשבוע שעבר, בעת של רגיעה, ממש משחקת עם אחת מהילדות.
אני רואה אותי, שאני די בתחתית שרשרת המזון שם. למה? כי אני כולה בת-שירות. כן, יגידו שאני בת-שירות מיוחדת, כי אני בעצמי נס רפואי שהגיע מפגיית בי"ח שיבא, תל-השומר, אבל אני לא רואה את עצמי ככזאת. כולם שם מרעיפים עליי חום ואהבה, שואלים לשלומי, דואגים אם אני בסדר גם כשאני מקנחת את האוכל באמצע הארוחה כי יש לי בעיה של פוליפים, ואני מרבה לקנח את האף כשאני אוכלת...
בגלל הדברים הקטנים האלה, המזכרות הקטנות שאני חווה בתור בת-שירות, גם אם הן רעות, אני אוהבת את חנוכה.
חנוכה הוא חג של ניסים, ולכל אחד יש את הנס הפרטי שלו.

עכשיו, אפילו שזה ממש לא יפה להגיד את זה, אני מחכה לראות מי יוולד ב19/12, כדי לבוא אליו ולהגיד לו, "היי, קטני. אני ***** ונולדנו באותו תאריך. לשנינו היה יום הולדת אתמול. לי היה יום-הולדת 19 ואתה רק נולדת.. יש לך כאן עוד דרך ארוכה...
אבל תמיד תזכור קטני, שאתה גדול מהחיים.
אז מזל-טוב, וברוך הבא לעולם הזה. תילחם כמו גיבור, בסדר? כי בסוף זה ישתלם לך....
מניסיון.."

חג אורים שמח.

15/01/1997. אני בת כמעט חודש, והיד של אבא מכסה את כל ידי שלי.

הקטע הוא שעשיתי את זה בדיוק לאחת הפגות לפני כמה זמן, ונופתעתי לגלות, שזה בדיוק אותו הדבר.