אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

התפרצות בלתי-נשלטת,
בכי לא מוסבר. העלבות.

אמא תמיד אומרת שאני מניפולטיבית, כי אני רגישה. יש מצב שזה נכון, ויש מצב שלא.
כן, בכיתי היום. וזה לא היה נעים. בכיתי עד שנרדמתי במיטה, בערך בחמש ועשרים.
בכיתי במקלחת, בכיתי באוכל, וכמעט בכיתי בשירות.

זה כיף לבכות, במובן מסוים, זה אפילו משחרר.
אני מרגישה לא טוב, בכלל לא טוב. מתנה חודשית זה לא כיףך, ואז מגיע הבלאגן בבטן. בלאגן שלא נגמר. (אפילו שאף פעם לא עלה בדעתי בצנימים ירגיעו אותו מעט) ואז חוזר שוב הבכי, ואז ההעפה הקלה מהעבודה, ההתעצבנות על המנהלת וההעלבות ממנה, למרות שהבטחתי לעצמי שאני לא איעלב. אבל נעלבתי, וזה בסדר.

מחר נוסעים לסבתא, ואני מקווה שהסופ"ש הזה ישכיח את כל השבוע הלא-כיפי שהיה לי. כי צריך לאגור כוחות לשבוע הבא.

הדבר היחידי שחסר לי הוא לבכות ביום הולדת.

עריכה: (13/12)
אף אחד באמת לא נתן לקטנטונת הזו סיכוי לשרוד, אז חמישה-עשר ימים זה מכובד.
ראיתי אותה, קטנטנה, עם  עיעניים פקוחות לרווחה, לא זזה.

 איוב אמר על עשרת ילדיו שמתו: "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך." (איוב, פרק א', פסוק כ"א) 
זה כל-כך התאים להיום.
ושוב, נשבר לי הלב.

אז הנה תמונה שקצת מנחמת אותי. לדעתי זאת התמונה הכי טובה שצילמתי עד היום. (לא אותו/ה ילד/ה)