היום במשמרת הגעתי לאחת המסקנות החשובות ביותר בחיים: לילדים יש דמיון פורה, שנעלם עם השנים. חבורת ילדים צרפתים חמודים שיחקו ב"פיראטים" עם הקשיות והמכסים של כוסות השתייה שלהם, ומצאתי את עצמי בוהה בהם. השעה הייתה כבר קרוב לשבע וחצי, ודי התעלמתי מזמני השירות, ופשוט בהיתי בהם. בהיתי בטוהר, בתום, בצחוק המשתובב שלהם, כי הם כרגע נמצאים במצב של בלי דאגות, בלי לחץ ובלי מתח כי הם ילדים, ילדים קטנים.
זה ישר החזיר אותי כמה שעות מוקדם יותר, שעת בוקר.. אני, בחלוק לבן מתבקשת על-ידי האחות האחראית להישאר בטיפול-הנמרץ, כי בדיוק חזרתי מארוחת-הבוקר. לא הרמתי גבה, ידעתי שמתוכננת קבלה, לא ידעתי עד כמה מסובכת היא תהיה. לאחר כמה דקות הגיע יילוד, קטניצ'יק. ממש קטן, קרוב לשבוע שאני נותדתי בו, ושוקל דוווקא קטן, אבל יפה. הסבתא הייתה ובכתה בלי-סוף. האחות האחראית דיברה איתה והציגה אותי, הסברתי לה שאני גם פגה, ואמא ילדה את אחותי התאומה ואותי בשבוע מוקדם. כנראה היא לא שמעה טוב, כי היא חשבה שאני בעצמי אמא. כשהבהרתי לה שאין לי ילדים, ואלא אני בעצם יילודה-פגה ממחלקת ט"נ פגים בתה"ש, היא פשוט חיבקה אותי.
אני חייבת להגיד שלא הרגשתי כל-כך נעים, הרגשתי שהאני כופה את עצמה בדיוק ברגע הכי קשה לה, שהנכד שלה נולד בשבוע מוקדם והולך להיות מאושפז זמן לא מבוטל, כי הוא יילוד בשבוע ממש מוקדם. אח"כ פגשתי את בת-הזוג של האמא, שממש התרגשה שאני ליד הילד וביקשה שאשמור עליו. (אני לא מבינה מה יש להורים, הם מבקשים שאני אשים על הילדים שלהם עין, כאילו אני בייביסיטר והם הולכים לקפוץ מהאינקובטור בכל דקה נתונה) כל ההורים שאני פוגשת, מתרגשים מזה שאני דוגמא חיה לעצם העובדה שהילדים שלהם גם יגדלו, יתפתחו ויצליחו.
בחזרה קדימה למשמרת.. בשמונה ב"ה סיימתי את המשמרת ואכלתי עד שמונה וחצי. התחברתי מאוד לעובדת החדשה, חיילת בתה"ש ופיתחנו שיחה ממש טובה. נשארתי כדי לארח לה חברה בסגירה שלה, שזה בניגוד אליי, לנקות מקום של מטר על מטר ולהפקיד כסף...
היה מצחיק בטירוף, ולא יודעת למה, הרגשתי בנוח לספר לה על היומיים האחרונים שהיו די חרא בשירות, כי אני לא מסוגלת לספר את זה לאחראית שלי. (טעות, אני מספרת לה קטעים, הגיע הזמן שאני באמת אשב איתה לשיחה..)"
בהזדמנות זו אאחל לכם לילה טוב ומבורך.
שורה תחתונה: חיבוקים זה לא דבר רע, בהחלט אם זה ממישהו שחיזקתי אותו לםפני כמה דקות. לילדים יש דמיון עשיר ופורה, חבל שהדימיון הזה מדוכא במרוצת השנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם