אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

הזמן עף, טס, עובר ברכבת שלא עוצרת, או איך שלא תקראו לזה.

ינואר בפתח ואיתו ההבנה שאני כבר צריכה להתחיל לחשוב על מקום לשנה הבאה.
אני מתלבטת קשות (עדיין) בין להמשיך לגור בבית או לצאת אל העולם ולגלות אותו דרך עצמאות ומגורים בדירה, אבל אם להגיד את האמת - אני מפחדת.

יש משהו בלהמשיך לגור בבית, גם מטעמי נוחות וגם מטעמי היקשרות למחלקה. נוציא שנייה את העניין שחזרתי למחלקה שהצילה אותי ובלה בלה בלה, כי הם באמת כמו המשפחה השנייה שלי. דואגים ליף, מרעיפים עליי אהבה, דואגים שאני אוכל באופן מסודר, אקפיד לקחת הפסקות כשאני יכולה וגם להקפיץ אותי הביתה במידת הצורך (יש שתי אחיות שגרות בעיר שלי, וכל פעם שיורד גשם הן מתעקשות להגיע אותי עד הבית) מהצד השני, הצוות לא פוסח על נזיפות, הערות וביקורת שחלקן אני מקבלת באהבה וחלקן אני לא מבינה בכלל. (לדוגמא היום קיבלתי נזיפה מאחת האחיות, על נתינת מוצץ לתינוקת בטיפול נמרץ שמחוברת לעירוי. חשבתי בהתחלה לא לתת לה, אבל היא הייתה ממש כאובה, אז חיטאתי ידיים כנדרש ונתתי לה אותו, תוך כדי שאני מרגיעה אותה במילים טובות. היא באמת נרגעה ואז קיבלתי נזיפה. להגיד שלא נעלבתי כלל אני לא יכולה, כי  הגרון שלי היה טיפה  חנוק, כי בכל אופן באתי לעזור, לא להרע להם ולא לחבל לאחיות ח"ו בעבודתן, אבל כנראה שלפעמים אני יותר מדי נסחפת, וזה טוב שיש מי שמחזיר אותי לקרקע.)

מצד שני, יש בי רצון עז לצאת ולגלות את העולם. לחוות חוויות אחרות ולהתמודד על הערכים, המחשבות והדעות שלי, בלי שיהיה מישהו שיגבה אותי במידת הצורך. אני רוצה להראות שאני לא הילדה הקטנה שנעלבת, שהתבגרתי, שאני יכולה להתמודד מול בנות שרוצות לגרום לי להרגיש לא נעים עם עצמי (הרי עשיתי את זה יפה בשש שנים האחרונות, לא?)
אני רוצה לנסות משהו שונה, שכן קרוב למה שאני עוסקת בו כיום. אולי אני אהיה בת-שירות בבית-חוןלים אחר, או אפילו באותו בית-החולים, אבל במחלקה אחרת. אולי אני בכלל אעבוד בגן, עם ילדים כמו שנרשמתי בהתחלה, אבל כשהתקבלתי לתה"ש ביטלתי את הרישום, כי יותר קרץ לי להגיע למחלקה שאני חבה לה את חיי. 

אני לא מצליחה למצוא יותר יתרונות לתקן-דירה, והאולי הזה פשוט מתחיל להתחרבש לי בשכל.
דיברתי על זה עם אחותי הגדולה והיא אמרה שבכל החלטה כזו או אחר' בקשר לשירות אני לא ארגיש שלמה איתו, אני לא כל-כך מאמינה בזה אבל התחושה הולכת וגוברת בדיוןק למקום הזה. תחושה של אי-וודאות, ספק אם להישאר, או לא להישאר?

יש כל-כך הרבה אולי.. וכל-כך מעט זמן להחליט. בכל אופן אני אבדוק מקומות לשנה הבאה. הראש שלי אומר לי דבר אחד, והלב דבר אחר. ואני יותר ממיואשת, ואני אפילו לא מנסה בכלל לעצור את המחשבות שמשתוללות לי בראש וגורמות לי לפחד בכל לילה.

אז בנימה אופטימית זו..
שנה אזרחית חדשה וטובה!