לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...


אני עוד פה, ואני סטודנטית. עייפה.

Avatarכינוי:  תקראו לזה, איך שבא לכם

בת: 27




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2016    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2016

״הם כולם מתוקים.״ ״ברור..״


היום הגעתי למצב שלא נתקלתי בו כל ימיי השירות שלי (מי ישמע אני אוטטו מסיימת שנתיים) :שלושת רבעי אחוזים מהילדים המאושפזים בפגייה - הם ילדים חדשים. הגיעו המון ילדים עם מיליון ואחת תסבוכות שונות בשישי-שבת האחרונים. אני לא יודעת למה, אבל זה החודש הרביעי שאני נמצאת במחלקה, והחודש השלישי שבאמת מדי פעם-אני מתפרקת. אף אחד לא אמר ששירות זה דבר סופר-מהנה, סופר-מדהים ובלי דברים רעים כלל, אבל אני מגיעה לימים שממש אין לי כח לקום (למרות שזה די נדיר). לי?! אין כי לקום?! מילא בבית הספר?! אבל בשירות? במקום שנותן לי יד חופשית ואני מצליחה לנווט את עצמי בפעם הראשונה לבד?! בלי מערכת שעות, מבחנים, עבודות ובגרויות. לי?! *****?! אין כוח לקום?!?!?! מוזר, אני תמיד מוצאת את עצמי תוהה, מתי בפעם האחרונה יצא לך בכלל לחשוב על זה שמותר לך לא לקום. יוצא לך לחשוב על זה בשישי בערב, עד מוצאש, אבל.. אבל.. טוב עזבי, לא משנה. נמשיך הלאה. כמו שאמרתי לעיל, רוב הילדים הם ילדים חדשים, מה שנותן לי אופציה להכיר עוד הורים ולשתף אותם בסיפור ה(לא בדיוק, יש יותר טובים ממני) מדהים (עאלק) שלי. ילדים חדשים זה דווקא דבר טוב, כי זה אומר שעכשיו עם ההשקעה המרובה של הצוות הרפואי ושל ההורים, שמתעקשים על החיים של הילדים שלהם, נשתחררים יותר מוקדם ובמצב הרבה יותר טוב!!  כשאמרתי את זה לאמא, היא אמרה ״חבל, כי כולם מתוקים.) ותכלס זה נכון, אין גבול למתיקות והפייטריות של הקטנטנים האלה. בכל כמה זמן, אני מוצאת לי כמה ילדים ונקשרת אליהם ואל ההורים.. טיפה יותר מבדרך כלל. בהתחלה זה ״שלום שלום״ ואז זה הסברה על עצמי, על למה אני בכלל פה, ואיך זה שאחותי התאומה עושה מבא ואני עושה שירות (השאלה הזו תמיד מגיעה בסוך..) ואז זה נהפך לשיחות עמוקות, עם תוכן, והתלוננויות רבות מצד שני הצדדים. ואז זה מגיע (כמו במקרה הספציפי הראשון מסוגו, מקווה שיהיו עוד) לשיחות בוואטסאפ ושמערת קשר עד היום. זה מזכיר לי שהזכתי שנולדה לנו עוד פיצית במחלקה, בערב שבת, אחרי הארוחה. נולדתי בשבוע 24+1 (מסתבר..) ואמא מסםרת שהגיעו אליה שבוע קודם, במטרה ליילד אותה. הם ביקשו שתתן תשובה. ליילד (מזכירה שוב, בשבוע 23+1) ולהשאיר אותן למות, או ליילד ולהחיות. היא לא החזירה להם תשובה במשך שבוע, ואז, כשנולדנו, היא גם לא הייתה צריכה לענות.
נכתב על ידי תקראו לזה, איך שבא לכם , 10/1/2016 23:27   בקטגוריות אופטימיות היא שם המשחק, המלאכים הקטנים שלי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




12,411
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתקראו לזה, איך שבא לכם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תקראו לזה, איך שבא לכם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)