אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

שבת. אמא ואבא שוב רבים. אחד הריבים הרגילים שלהם. זה שתמיד מתסיים בשלום ושב במלוא כוחו כמה שבועות אחריי.
תמיד, המשפחה שלו. זאת שלמען ההגינות והכנות, אני לא כל-כך מסמפטת.

ניצול, התעלמות מוחלטת והערות כאלה ואחרות תמיד היו מילות המפתח בדיבור הקולח שלה על המשפחה הזו. אמנם זה התגבר רק במהלך השנים האחרונות, או שפשוט הייתי תמימה וצעירה מכד להבין את זה.

ואה היא עלתה לחדר, ברוגז. בידה כוס ספרייט ועיתון. ופתאום, בלי שום ציפייה מראש הוא צורח :"פעם צחקו עליכן על הפגות שלכן?! פעם זה קרה?!"
היא התחילה לבכות, אני הייתי בהלם. אני שאף פעם לא צחקה על אחרים, לא מבחינת מראה, גובה, משקל, דת, גזע או מין..
אני, ששניהם לימדו אותי לדון כל-אדם לכף זכות, ביחד עם הערכים והמוסר שספגת בימי בית הספר. אני, צוחקת מתוך מבוכה, לא בגלל שאני חושבת שהוא - (לא יהיה יפה להגיד את זה שוב.)

אז אני, כן אני.. מסתכלת על אבא שלי בהלם וזכרת במה שחברה שלי אמרה לי בגיל 15, מוחקת את זה מהראש, עוזרת שלטוף כלים ועולה לישון.

אף-אחד לא צחק עליי בגלל הפגות שלי כי מי שיעשה את זה, לא יודע לאן הוא הכניס את עצמו.